נתן, בשרות הסוחרים והקומיסיונרים היהודים, שהחלו לפתח את סחר הארץ ואת השמוש המוגבר בנמל יפו, וכן היה עוזר בכל מה שביכלתו לעולים יהודים שבאו בדרך הים והשתדל להגן עליהם מפני חמסנותם ואלימותם של הספנים הערבים. נוסף לכך היה גם השמש של בית-הכנסת "אליהו הנביא" בעיר העתיקה של יפו, והיה אחד מותיקי התושבים היהודים ביפו.
משה למד בבית-הספר של חברת כי"ח ביפו וכשגדל היה עוזר לאביו בעבודתו. בעת הגירוש הכללי מיפו בתרע"ז, במלחמת-העולם הראשונה, יצא עם אביו וכל ביתו ליבנאל בגליל התחתון. שם נפטר אביו בחודש אלול תרע"ח, זמן מועט לפני גמר המלחמה ופתיחת הדרך הביתה.
כשחזרו התושבים היהודים ליפו אחרי המלחמה נתמנה מטעם "ועד הצירים" (ולאחר זמן מטעם ההנהלה הציונית והסוכנות היהודית) לעבוד במקום אביו כמשגיח בנמל יפו, ואח"כ בנמל תל-אביב, ותפקידו היה לעזור לעולים בעליה על החוף, לשמור על יחסים. הוגנים בעבודת הספנים הערבים שלא יחמסו את העולים, ולהשגיח על חפצי העולים שיורדו מהאניה ויובאו בסדר אל החוף. רבבות עולים ותיירים יהודים עברו תחת ידו בעשרים ושלש שנות שרותו בשער הארץ ולעבודתו זו התיחס כמו לעבודת קודש ובמסירות היה עוזר לכל עולה בהקלת טרדותיו, בעצה ובהדרכה. מהכנסתו הדלה היה נותן לצדקה בצנעא והתרחק מכל פרסומת וכבוד.
משפרצה המלחמה ונסגרו דרכי הים, הועבר לשרות במשרד הסוכנות בתל-אביב והיה "מפרפר" כאן כמו דג שהוטל על היבשה, ומפעם לפעם היה נושא את עיניו אל הים ומקוה ליום בו יבואו שוב עולים יהודים דרך נמל תל-אביב. אך מכונית שדרסה אותו ברחוב שמה קץ לתקוותיו והוא נפטר בתל-אביב ביום ח' שבט תש"ב.
אברהם אמירה
נולד בחרסון, ד' כסלו תר"ל לאביו בנימין, שבעת מגורי משפחתו קודם לכן כעיר קאראסו-באזאר שבחצי-האי קרים (אביו אברהם בא מסלוניקי לגור שם) היה ממקורבי הרב הגאון ר' חיים חזקיה מדיני , מחבר ספרי "שדי חמד" (חי בשנותיו האחרונות בחברון ושם מנוחתו). בהיות אברהם בן שנתים עברו הוריו לגור באודיסה. שם קיבל חינוך מסורתי וגמר בי"ס עממי פרטי ואח"כ גמר את הגימנסיה בתור "תלמידחרוץ" (בגלל גזירות הצאר אלכסנדר השלישי לא יכול להתקבל כיהודי לתלמיד מן המנין). הצטיין בילדותו בקול סופראן והחזן המפורסם בלומנטאל נתן לו את ראשית השכלתו המוסיקלית, ואח"כ השתלם אצל החזנים אברס ובאכמאן ובעיקר אצל החזן יצחק הלפרין בחרסון. בן 16 החל עובד כמנצח מקהלות בית-כנסת, מקודם בוילנה ואח"כ במוהילב שבפודוליה. שם נשא לאשה את רבקה בת ר' ישראל גולדשטיין , ושם שימש גם בתור מורה לזמרה בביה"ס הממשלתי. עבר לאודיסה ונתמנה לחזן בבית-הכנסת של הסתדרות המורים העברית ולמורה לזמרה ב-11 בתי-ספר שונים, ממשלתיים, צבוריים ופרטיים, עממיים ואחרים. שם התקרב לציונות. כשהיה כבר אב לשלשה ילדים למד בביה"ס לריפוי-שינים של הד"ר מרגולין , גמר בהצטיינות, נבחן והוסמך ע"י אוניברסיטת אודיסה ופתח לו קליניקה. יסד וניהל באודיסה ארגון חזנים ועובדי בתי-כנסיות וחינך הרבה חזנים וזמרים. בשנות 11- 1908 היה חזן ורופא שינים בסיביר (בערים וורחני-אודינסק ואירקוטסק). חזר לאודיסה לחסל את עניניו ובאוקטובר 1910 עלה ארצה עם משפחתו, התישב בשכונת תל-אביב החדשה ופתח לו בנוה-שלום קליניקה לריפוי-שינים. הצטרף למיסדי שכונת "חברה חדשה" מצפון לתל-אביב ובנה את ביתו על גבול השממה (בקצה רחוב לילינבלום, מקום בית בנק המזרחי כיום). חלה בקדחת הצהובה ולמרות עצת הרופא סירב לעזוב את הארץ. ריפא את שיני הנדיב נתן שטראוס מאמריקה בעת ביקורו הראשון בארץ והשפיע עליו לא לצאת את הארץ בחג השבועות, ותודות לכך איחר שטראוס להגיע בדרכו הביתה למסע-הבכורה-והאסון של אנית-הענק "טיטאניק" וניצל מטביעה באבדן האניה, בה טבע אחיו אוסקאר שטראוס .
בתל-אביב התמסר לפעילות צבורית ומוסיקלית. היה החזן המתנדב הראשון של השכונה בצריף התפילה שברחוב יהודה הלוי (מול "היכל התלמוד"), הורה זמרה באגודת "כנור ציון" וסידר והדריך מקהלה ותזמורת וערך עמהן קונצרט מוצלח באולם הגימנסיה (מוצאי שבועות תרע"ב). הצטרף למרכז בעלי מלאכה והיה פעיל בו, ביחוד בעניני העזרה לשעת-חירום במלחמת-העולם הראשונה, ולא פעם הסתכן בתקופת הגרוש ובזמן הציד אחרי אנשי המחתרת העברית "נילי" ברכיבות מפתח-תקוה לכפרסבא להעביר את כספי העזרה ל"מהגרים".
אחרי המלחמה השתתף בזמרתו בהופעות לאו