Volume 1

Page 197

Previous Go to page Next

Translate this page using Google Translate

כשגדל המשיך לנהל עם אביו את מסחרם המסועף בתבואות, בהמות. פשתן, קנבוס, עורות מתוצרת הסביבה החקלאית העשירה, וממכר יין-שרף בסיטונות, - והיו הוא ואביו בעלי-בתים עשירים ונכבדים בעיר ובסביבה. כשנתעוררה תנועת ביל"ו וחיבת ציון היו הם בין הראשונים שנענו לקולות הקוראים לציון. הנואמים והמגידים המעוררים לשיבת ציון נתקבלו בביתם בסבר-פנים-יפות ובהארחה בכבוד, וכן גם שליחי החברות למכירת קרקעות בארץ-ישראל. וכשבא אליהם

שליח מטעם חברת ישוב ארץ הקודש, שנוסדה בירושלים, קנו ממנו 400 דונם קרקע במושבה "רמה", שהחברה אמרה ליסד ליד קבר שמואל הנביא, ובתנאי שאם הקרקע לא ימצא חן בעיני הקונים חייבת החברה להחליפו להם בקרקע במקום אחר בארץ-ישראל.

בשנת תרמ"ט עלתה ארצה כל המשפחה שכללה 14 נפשות: ר' אברהם ואשתו, בנו יעקב צבי ואשתו ושבעת ילדיהם ושלש נכדות של ר' אברהם. הם עלו דרך יפו לירושלים ובקשו מהחברה את אדמתם ב"רמה" להתנחל עליה. בראותם את אדמת הטרשים ללא כל התחלה של ישוב או תנועה ממשית להתישבות דרשו מהחברה אדמה במקום אחר. הדיונים עם החברה נמשכו זמן רב, ובינתים פרטו מהכסף שהביאו ואכלו מן המוכן. יעצו לר' יעקב צבי לקנות חצרות בירושלים ולהתפרנס משכר הדירה, אך סירב לסטות מתכניתו המקורית להתישב על הקרקע. לבסוף הציעה להם החברה 400 דונם קרקע ברחובות או בגליל העליון, ולעצת בן-עירם מרדכי לובמן, שהיה אז מנהל ביתהספר בראשון לציון, בחרו בגליל העליון והחברה קנתה בשבילם 400 דונם מאת פקידות הבארון רוטשילד, באמצעות המנהל מר יהושע אוסובצקי, באדמה שמצפון לראש-פנה, היא אדמת אילת השחר כיום. אז יצאו מירושלים ברכיבה על גמלים ביום א' בבוקר ובערב שבת עם חשכה קדש עליהם היום על הר כנען וקנו שביתה במקומם, ולא ירדו לצפת על פי הדין עד יום א' בבוקר.

מצפת ירד לראש-פנה ותבע מהמנהל מר אוסובצקי את הנחלה כדי להתישב עליה מיד. זה הסביר לו,

שבארץ השוממה אי אפשר להתישב ביחידות, ולכן עליו לחכות עד שקוני יתר האדמה, יהודים מצרפת, יבואו ארצה ואו יקימו יחד את המושבה החדשה. ושוב הוכרחה המשפחה לשבת בטל, הפעם בצפת, ולאכול בכסף שהביאה עמה. לאחר חדשים אחדים הודיעו ה"צרפתים" על סירובם המוחלט להתנחל יחד עם "רוסים", ואז הוכרחה המשפחה להסכים להצעת אוסובצקי ולהתנחל במשמר הירדן שנוסדה באותו זמן. אוסובצקי התחייב להשיג להם רשיון ממשלתי לבנות בית וצוה שיכינו מיד חמרים לבנין ויקנו בהמות להתחיל בעיבוד הקרקע. בינתים גרו בצריף בן 8X4 מטרים שהקימו. הצפיה לרשיון ארכה שנתים. בינתים נתקלקלו חמרי הבנין, כמה בהמות מתו, המחלות המקומיות (קדחת צהובה, מחלות עינים ועוד) פקדו את המשפחה. מתו ר' אברהם ואשתו, ילד קטן שנולד לר' יעקב צבי ואח"כ גם אשתו. לבסוף קיבלו את הרשיון ושיפרו את המשק, ואת הכספים הנחוצים לכך השיג ר' יעקב צבי ממכירת מחצית אדמתו. נטע כרם שעלה יפה, אך בגלל המס הממשלתי הגבוה הוכרח להזניחו.

המשק התפתח, בניו גדלו ועבדו והוא ניהל והדריך את העבודה. היה פעיל בועד המושבה והתמסר להכנסת אורחים יהודים וערבים בביתו הגדול ועסק בתורה ובתפילה. אך המחלות המקומיות לא הרפו מהמשפחה ולבסוף עבר אל בנו שמואל למטולה.

בעת המהומות בצפון הארץ באביב תר"פ, כשתושבי מטולה הוכרחו לעזוב את המקום, עבר לטבריה ושם ישב עד סוף ימיו. נפטר בטבריה, כ"ז תשרי תרפ"ו.

יצחק אלטאראס

בן שלמה נולד בארם-צובה בשנת ת"ר (1840). היה תלמיד-חכם, משכיל, עשיר גדול ובעל נכסים. היתה

לו ספריה גדולה מירושת אבותיו. בפי מכיריו וידידיו היה מכונה בשם "סניור". מאהבתו את הארץ הקדושה

APA citation

Tidhar, D. (1947). Entsiklopedyah le-halutse ha-yishuv u-vonav (Vol. 1, p. 197). Retrieved from http://www.tidhar.tourolib.org/tidhar/view/1/197