פטים - וגמר שם את חוק למודיו בקבלת תואר עורך דין.
לציונות נמשך עוד בלמדו בגימנסיה בפלוצק (1898).
בלמדו באוניברסיטה הורשאית נהיה ממבקרי ביתו של י. ל. פרץ. את עבודתו הספרותית התחיל בשנת 1901 בבת אחת באידיש ובעברית: ב"יוד", ב"השלח" וב"הדור" בפסידונימים: י. ג., צעיר וכו'.
כחסיד נלהב של "עבודת ההוה" בגלות הגן על עבודת ההווה בועידת הלסינגפורס, ובעתונות הציונית ללשונותיה: ב"דאס אידישע פאלק", "גלוס ז'ידובסקי", "ראזסוויט", "העולם", "הזמן" ו"הצפירה".
ניהל מלחמה לסגירת העתונות הציונית בלשונות זרות, כדי להלחם ע"י כך בהתבוללות, ולהוציא את העתונות הציונית רק בעברית ובאידיש, אך בכל זאת כשלא נתקבלה דעתו השתתף בכל העתונות הציונית, וגם ערך זמן מסוים את העתונים "גלוס ז'ידובסקי", "ווסחוד", "ז'יציע ז'ידובסקה" וכו'.
בשנים 1908-1910 גר בוילנה ונתמנה למזכיר הכללי של המרכז הציוני ברוסיה.
השתתף באותו פרק הזמן ב"העולם" וב"הזמן" בפסידונים: י. קנאי. זמן מה ערך גם את "העולם" לפני שדרויאנוב נכנס לעריכה.
באותו הזמן השתתף גם בעתונות האידישאית ב"פריינד" הפטרבורגי, "די אידישע וועלט", "דער טלגרף" של סוקולוב-סירקין, "ראזסוויט" ופרסם מאמרים רבים על יהדות פולין ומלחמותיה לשווי זכויות. בשנת 1914 ערך בורשה את העתון הציוני "דאס יודישע פאלק".
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה עזב את ורשה והתישב בפטרוגראד. עם פרוץ המהפכה בש' 1917 היה עורך העתון הציוני היומי: "פעטראגראדער טאגעבלאט", וניהל מלחמה תקיפה בעד הקהלה החילונית והזכויות לאידיש במוסדות הממשלתיים, המשפט וכדומה, ביצאו מתוך ההנחה, כי הממשלה לא תכיר בשתי שפות יהודיות כשפות רשמיות.
בשנת 1918 חזר לפולין ושם נכנס תיכף לעבודה ציונית ענפה. ערך את ה"דאס יודישע פאלק" (1919) ו"הצפירה" היומית (1920). נבחר לסיים הפולני ונהיה למנהיג "הקולו" היהודית והועמד בראש הועד הלאומי היהודי בפולין. כציר הסיים היה בועדת החוקה של מדינת פולין והשתתף בעבוד הקונסטיטוציה שלה.
היה אחד היוזמים של בלוק המיעוטים (1922) וניהל מלחמה נועזת ללא פשרה עם הממשלה הפולנית בעד זכויות היהודים. היה מזכיר ההסתדרות הציונית בפולין. אח"כ נבחר לסגן יו"ר ולבסוף היה יו"ר ההסתדרות הציונית ונשיאה.
ממיסדי "תרבות" בפולין. היה גם ב"תרבות" סגן יו"ר, ואח"כ נשיא המשרד הא"י בפולין וראש הנהלת הקרן הקיימת.
ממתנגדי תכנית ויצמן לארגון הסוכנות היהודית, נלחם נגדה מפני אופיה הבלתי דימוקרטי, ויסד הסתדרות מיוחדת לשמירת אופיה הדימוקרטי של הציונות בפולין בשם "על המשמר" והיה נשיא הפיקציה הזו עד שהשתלטה וכבשה את ההסתדרות הציונית הכללית בפולין.
בשנת 1925 ביקר בארץ ישראל ופרסם רשמי מסעו אלה ב"היינט", ומאז נעשה לעוזר קבוע של העתון הציוני הנ"ל, והיה מפרסם בו מדי שבוע מאמרים על נושאים ציוניים ומדיניים כלליים. הוציא מטעם "על המשמר" ירחון בשם "די ציוניסטישע בלעטער".
בשנת 1933, בקונגרס הי"ח, נבחר להנהלה הציונית והנהלת הסוכנות היהודית, ניהל את מחלקת העליה ואח"כ את מחלקת העבודה וגם נבחר ליו"ר "מוסד ביאליק".
פרסם ספרים ברוסית, פולנית, אידיש ועברית. ואלה שמותיהם: "מלחמות יהודי פולין", "שעורים ע"ד התנועה הציונית" (באידיש). השעורים הנ"ל יצאו אח"כ בא"י בעברית, "קובץ מאמרים בשאלת היהודים בפולין" (בפולנית), "המלחמה" (ברוסית), קובץ מאמרים על מאורעות השנה הראשונה של מלחמת 19181914, "חבלי גאולה" - קובץ מאמרים על הבעיות הציוניות, "מלחמות יהודי פולין", "בימי שואה וחורבן" (ת"א, תש"ו).
השתתף בכל הקונגרסים הציונים החל מהקונגרס הציוני השביעי, והשתתף בעתונים: "דאס אידישע פאלק" של לוריא, "הדור" של פרישמן, "השלח" של קלוזנר, "ראזסביט" של אידלסון, "דער טלגרף" של סירקין-סוקולוב, "העולם" של דרוינוב וקליינמן, "הצפירה" בעריכתו, "היינט" הורשאי והפריזאי, "בדרך", "פריינד" הפטרבורגי והורשאי, "פעטראגראדער טאגעבלאט", "הזמן" של ב"צ כ"ץ, "העם" של גליקסון, "הארץ", "הזמן", שיצא בא"י בעריכת ב"צ כ"ץ ואינדלמן.
הפסידונימים שלו הם : י. קנאי, בן-יהושע, בן ישראל, י. בן-חורין וכו'.
ב-29 ביוני 1946 נאסר ביחד עם כמה עסקנים ציונים אחרים והיה עצור בלטרון ללא משפט 130 יום עד ששוחרר ביום 5 בנובמבר אותה שנה.
הוא אחד מראשי המדברים של הסתדרות הציונים הכלליים המאוחדת.