"מלבוש נכרי", כמו ה"פראנג'ים" המזדמנים לפעמים לבגדאד. הפנה את סוסתו וחזר אל השייך מאוכזב ומתרעם על שזה מהתל בו. כשאישר לו השייך בשבועה, כי יהודים הם אלה, רכב שמה שנית, נגש אל יהודה ראב , שעוד אתמול בביקורו הראשון ראה אותו שומר על הגורן לפנות ערב, ואמר לו: "אנא ישראל", "אנא יהוד", וליתר תוקף אמר לו גם את הפסוק "שמע ישראל".
היהודים, ראשוני המתישבים בפתח-תקוה, קיבלוהו באהבה וכשסיפרו לו על תלאותיהם בשל ההתקפות ונסיונות-השוד של בידואי הסביבה הציע להשאר אתם שנה אחת כשומר.
הצטיין באומץ ובגבורה ובזריזות להפליא. קצרקומה ורזה, רחב-כתפים מאד, כמעט רבוע, פניו וגופו מלאים צלקות של פצעי-חרב, אותות של קרבות בעבר. כזה היה מראהו. בנשק חם לא השתמש, כי לדבריו הרי נשק כזה, שאפילו אשה יכולה להרוג בו, אינו נאה לגבור אמתי. רק חרב וחנית היו כלי-זינו, חרב כבדה, שאחרים לא יכלו לנופפה, והוא היה מבצע בה מעשיראוה מפליאים. בתנופה אחת חתך ששה אבטיחים מוצבים בשורה וחלקיהם נשארו כל אחד על מקומו. מטפחת מועפת באויר היה חותך לשנים במכת-חרב אחת. פעם שיסף בחרבו חזיר-בר בבצה ובתנופה אחת בקע את ראשו וצוארו עד לבין כתפיו. בהטלת חניתו היה קולע באיילות וצד אותן ובתנופת-מקל מהירה כבזק הפיל פעם כנף מעל חסידה חיה בשדה והמציא לגברת גוטמן מטאטא-כנף חדש לפסח.
ביחוד היו לו התנגשויות עם בידואי ערב-ג'רמלה, שהעלו את עדריהם על שדות היהודים. פעם הכה בצד השטוח של חרבו על הגדול שברועים ושבר לו את ידו. אחסן אל עלי, שייך הג'רמלה ושודד מפורסם אמר להתנקם בו, שם לו מארב של בני שבטו וצוה עליהם שיכוהו רק במקלות ולא ילחמו בו בנשק ברזל, לבל ינתן לו הכבוד המגיע לגבור. הם הקיפוהו והחלו מציקים לו במקלות. קפץ על סוסתו לבין האהלים, חטף את ראש השבט מעל סוסו והחזיק בו כבן-ערובה, לבל יפגעו בו האחרים, וכך. הביאו אתו כהביא כבש עקוד עד לאוהל השומרים של פתח-תקוה.
גם בשירה (שירי גבורה ואהבה) ובנגינה בכליזמר פרימיטיביים בנוסח הבידואים הצטיין, ואף חיבר לעצמו שירים בערבית בכתב עברי-מזרחי. בחתונת בתו של השייך עומר אבו-קישק מוגג כל-כך בשיריו את לבות קהל החוגגים, עד שלמחרת לקחו השייך עמו ליפו וקנה לו במתנה תלבושת בידואית הדורה שעלתה בעשרה נפוליונים זהב.
אחרי תום שרותו בשמירה בפתח-תקוה עבד זמן מועט כגובה בשרות הממשלה למחוז שכם, ואחרכך חזר אל שבטו במדבר עיראק ומאז נעלמו עקבותיו. (נ.ב. הפרטים נמסרו מפי מר יהודה בן-עזר ראב).
ד"ר מרדכי ברכיהו (ברוכוב)
בן הרב אבא יעקב - נולד בפורים תרמ"ב 1882 בעיירה מישאגולי שליד וילנה. למד ב"חדר" ואח"כ בישיבת טלז. בישיבה הנ"ל הציץ ונפגע. עמד בבחינות בגימנסיה הממשלתית שבליבוי. אחרי סיימו את חוק לימודיו בגימנסיה יצא לחו"ל ללמוד רפואה באוניברסיטאות בזל, ברן וציריך. סיים את למודיו באוניברסיטה והוכתר בתואר דוקטור לרפואה בשנת 1910.
הלך לשם השתלמות לברלין ועבד בתור רופא בבית החולים "מואביט" בעיר זו.
בש' 1912 עלה ארצה ונתקבל לרופא בגימנסיה "הרצליה". בתפקיד זה היה בשנים 1912 - 1913. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה התנדב כרופא לצבא התורכי בשנים 1914 - 1918. עם סיום המלחמה הוזמן ע"י קלוריסקי להתישב בראש-פינה ושימש רופא במושבות הגליל במשך 1918 -1919. בסוף שנת 1919 הוזמן ע"י "הדסה" לירושלים, כדי ליסד ולעמוד בראש המחלקה ההיגיינית לבתי הספר. בש' 1929 יסד בעזרתה של הגב' פרסיץ, שהיתה אז מנהלת מחלקת החנוך והתרבות בעירית ת"א, את בית הספר הראשון המיוחד לילדים לקויי שכל. בש' 1934 פתח בפתח-תקוה את ביה"ס השני לילדים כאלה.
בירושלים פתח בשנת 1930 את התחנה הראשונה בארץ לטפול בילדים עצבניים, כעת ישנן ברשותו שלש תחנות כאלו בירושלים, ברמת-גן ובחיפה.
את עבודתו הספרותית החל עוד ב"המליץ". אח"כ פרסם מאמרים על נושאים רפואיים ופסיכולוגיים ב"הזמן" וב"הצופה" (הורשאי). עם עלותו ארצה נתמנה לעורך הוצאת "לעם" שעל יד הפוה"צ (הוצאת חוברות מדע פופולריות). פרסם מאמרים על נושאים ביולוגיים, פדגוגיים ופסיכולוגיים ב"הארץ", "דבר", "הפועל הצעיר", "מולדת", "מעברות", "התקופה", "החנוך", "מאזנים" ובקובצים ספרותיים שונים. גם בגרמנית פרסם מאמרים בירחונים לפסיכולוגיה ולרפואה.