הורי תלמידתו, בעלי נחלה ברחובות שיצאו לאוסטרליה והשתקעו בעיר פירת. אחר-כך נשא את תלמידתו לאשה והחל משתתף עם חותנו במסחר-פירות. אך מסחר זה לא נתן לו סיפוק והוא נעשה מורה לעברית לילדי ישראל בפירת ואחרי שנים אחדות עבר עם משפחתו למלבורן. כאן התמסר להוראת עברית ולהפצת תרבות ישראל בין התושבים היהודים. במשך הזמן נתחבב מאד על הצבור היהודי וביתו ובית-ספרו היו כעין קונסוליה תרבותית של ארץ-ישראל העברית במרחקים, ולאחר זמן נתקבל בתור מורה ראשי ברשת החינוך הדתי של הקהלה. אולם עבודה זו לא הביאה לו את ההצלחה החמרית הנכספת שלמענה יצא מהארץ.
פעמים שלח את בני-ביתו ארצה למצוא בסיסקיום גם בשבילו, אך בשתי הפעמים שבו ריקם.
נפטר במלבורן ביום ט' חשון תרצ"ה.
אחיו הוא העסקן יל"ג כהנוביץ בתל אביב. הניח אחריו עזבון ספרותי ויומנים בעברית, אידית ואנגלית. מועדון "קדימה" במלבורן רכש את ספריתו למזכרת נצח על שמו.
ד"ר משה לוריה
נולד בעיר וולוגדה, צפון רוסיה, תרנ"א (3.4.1891), לאביו שמואל , בעל תעשיה וסוחר, עסקן צבורי מקומי. למד ב"חדר", בגימנסיה בוולוגדה, רפואה ומדעי הטבע באוניברסיטאות פטרבורג וקיוב, השתלם ברפוי ילדים באוניברסיטת ברלין וגמר קורם מיוחד לרופאי בתי-ספר. ב-1917 החל לעבוד כרופא בבית החולים היהודי ובבית החולים העירוני בקיוב. ב-21-1919 מיסד, רופא ומנהל של בית האם והילד בקיוב ורופא לשעותקבלה בבית-החולים הצבאי למחלות מידבקות שם.
התחיל בפעילות ציונית ב-1908, בהיותו גימנזיסט במחלקה ח', בתעמולה ואוסף כספים למען הקרן הקואופרטיבית של פרופ' אופנהיימר . ב-1909 היה ראש אגודת הציונים בוולוגדה שנוסדה ביזמתו. ב-1909-10 היה חבר הועד באגודת הסטודנטים הציונים בפטרבורג. ב-1911-17 מראשי תנועת צעירי ציון בקיוב ובמחוז, חבר ההגנה העצמית היהודית בקיוב. בשנות 20-1917 מיסד, ראש של הפרקציה הדימוקרטית בצעירי ציון שבאוקראינה וברוסיה הלבנה, עורך השבועון "משמרת חדשה" ברוסית ומנהל הוצאת החוברות שלה ברוסית ובאידית, ביניהן כמה חוברות בשאלות ציוניות ומדיניות מפרי עטו. ב-1917 היה חבר ועד הקהלה בקיוב, סגן יו"ר הועד הציוני באוקראינה, ציר לועידה הציונית הכל-רוסית בפטרוגראד ולועידה השניה של צעירי ציון. ב-1919 חבר האגודה הציונית העיונית. בשנות 1920-22 חבר המרכז של מפלגת העבודה צעירי ציון (התאחדות).
במאי 1922 נאסר על-ידי הבולשת של רוסיה. הבולשבית תוך השתתפותו כציר בועידת המפלגה הנ"ל בקיוב, יחד עם כל משתתפי הועידה, נידון לשנתים מאסר, הועבר למחנה-הסגר ליד קיוב, בו העסיקוהו בתור רופא, אח"כ גורש לעיר ולאדימיר שבצפון רוסיה, שם היה רופא-מנהל של בית תינוקות ושל בית האם והילד ומרצה בקורסים לעובדים מסוגים שונים בשרותי רפואה ובריאות הצבור. בספטמבר 1923 קיבל חנינה וגורש מרוסיה לכל ימי חייו. יצא לברלין, היה מזכיר בחברת "אוזה" (לטיפוח בריאות היהודים), נכנס שוב לעבודה במפלגה, אך בגלל יחסו השלילי לתכנית הרחבת הסוכנות, שהמפלגה תמכה בה בהתלהבות, הורשה לעסוק בה רק בעבודה תרבותית. באותו זמן הוציאה ה"התאחדות" שם את ספרו (ברוסית) על "הרדיקלים והציונות העמלנית", חוברת בשם "מציאות והזיה" (באידית) כלפי הגזמת ערכה הממשי של הצהרת בלפור, ועוד 2 חוברות.
בהושענה רבא תרפ"ה הגיע ארצה ונתקבל לעבודה כרופא ילדים מטעם קופת חולים לישובי העמק המרכזי והיה זמן-מה חבר מפלגת פועלי ארץ-ישראל. בגלל פעילות פוליטית מנוגדת לקו ה"הסתדרות" (יסוד סניף הסת' הציונים העמלנים בעפולה וכתיבת מאמרים ב"ראזסווייט" נגד הרחבת הסוכנות) הוכרח לעזוב את משרתו. עבר לתל-אביב והחל עובד כרופא-ילדים בפרקטיקה פרטית ובמרפאה א' של ההסתדרות הרפואית העברית הארצית בת"א וזמן-מה היה גם מנהל המרפאה, עסקן פעיל בהסתדרות הרפואית בתפקידים שונים, במשך שנים אחדות יו"ר התאחדות בעלי מלאכה, יו"ר התאחדות עממית של שכנים ודיירים, חבר הנהלת "שיכון עממי" ומיסד שכונת השכנים א' בחולון. היה פעיל בארגון הנוער ובועד המקומי של הקה"ק, בועד האגודה להשלטת העברית ובועד המוסד ללשון ולתרבות. פרסם ב-1926 את ספרו "תיאודור הרצל והשקפותיו המדיניות והחברתיות". היה ציר בקונגרס העולמי הראשון של הרופאים העברים בת"א. ציר ומרצה בועידות ארגוניות ומדעיות שונות של צבור הרופאים.
היה ראש הסת' הציונים העמלנים ואח"כ ראש