אחרי שנסתיימה המלחמה עלה ארצה שנית (בשנת 1920) והיה שומר לילה מטעם חברת "הבונה".
אח"כ חזר להוראה ולמד בבתי הספר של מתולה וסג'רה.
בראשית 1922 יצא לוינה לשם השתלמות. שם נכנס לאוניברסיטה בפקולטה לפילוסופיה ובשנת 1926, לאחר הבחינות הממשלתיות ואשור הדיסרטציה, הוכתר בתואר ד"ר לפילוסופיה. בתקופה ההיא היה ממיסוי "גורדוניה" בחו"ל.
בשנת 1919 התחיל לפרסם שירים, תרגומים ודברי בקורת.
בין המאמרים שפרסם ראויים לציון המאמרים על: קנט, שפינוזה, הגל, קרל מרכס, רנ"ק, הרמן כהן, אחד העם, ברנה סמולנסקין, שלום עליכם, טגורי, טולסטוי, פושקין, לרמונטוב, גורקי, דוסטויבסקי. ועוד ועוד. המאמרים האלה ראו אור ב"דבר", "הדואר", "הצפירה", "היום" וכו' וכו'.
לפני שנתים בתש"ה פרסם אנתולוגיה של השירה האירית, בתרגום עברי שלו בקובץ הגדול "אחיספר", שיצא לאור בהוצאת קרן לואיס-למד בניויורק, ובהוצאת "גזית" בא"י יצאו לאור "שירי העצב והאור" שלו.
כעת עסוק בחבור אנתולוגיה של "שירת העולם" וחבור ספר מקורי על "השבתות, החגים והמועדים מבחינה דתית".
במשך שנים היה מרצה נודד מטעם ועדת התרבות של הסתדרות העובדים ומטעם קרן קיימת לישראל.
החל משנת 1935 עובד כמורה בכפר הנוער בבן שמן.
במלאת לו ששים שנה נוסד ועד מיוחד ממוקיריו הסופרים והקוראים לשם הוצאת קובץ כתבים נבחרים שלו.
אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ (אז"ר)
בן צבי הירש, - נולד בכ"ד שבט תרי"ד בעיירה הקטנה לאדי, פלך מוהילוב ברוסיה הלבנה. אביו היה רוכל, אך למרות עניותו השתדל לתת לילדיו חנוך טוב, שכר להם את ה"מלמדים" המעולים שבעיירה, והיה משלם להם את פרוטתו האחרונה. אלכסנדר היה בן חמש, כשנכנס ל"חדר" דרדקי, ובן תשע ידע כבר לקרוא דף גמרא בעצמו.
בראשית ילדותו כבר נתגלתה בו הנטיה לכתיבה, ומשגדל קצת נעשתה הכתיבה אצלו "כטבע שני". היה מחקה את הפיוטים והקינות וכשהתחיל לומד "יורה דעה", חיבר ספר על "הלכות שחיטה וטרפות", פירוש ל"הגדה של פסח" וחדושים על הש"ס וכו'.
בשנת הט"ו לחייו הזדמן לידו "עיט צבוע" של מאפו והספר עשה עליו רושם חזק.
בהמשך הקריאה התברר לו, כי חסרה לו ידיעה יסודית בתנ"ך וגמר בלבו לקרוא בכל יום ח"י פרקים בתנ"ך בלי פירוש, וככה במשך הזמן נעשה לבקי בתנ"ך.
בשנת הי"ח לחייו השיאוהו אשה. חותנו פסק לו "מזונות" לשלש שנים, ויכול היה לשבת על התורה ועל העבודה ולהשתלם בידיעותיו העבריות והכלליות. בפרק זמן זה למד בעיקר רוסית שעד שנתו העשרים ידע בה רק את הקריאה והכתיבה בלי להבין פירוש המלים. קשה היה למצוא ברומנובה (שם גר חותנו) מורה לרוסית ולכן ניצל את המלון הרוסי עברי של מנדלשטם, שהזדמן במקרה לידו.
כשנסתיימו שנות המזונות מוכרח היה לחפש לעצמו פרנסה. ניסה לכתחילה להיות סוחר, וכשלא הצליח שם פניו להוראה, אך בלי הצלחה. בשטח זה ניסה הרבה נסיונות, עבר לערים שונות ועד מוסקבה וויאמה הגיע, ובכל מקום היה זמן קצר ומוכרח היה ללכת הלאה.
בויאזמה ניסה בפעם הראשונה לפרסם מפרי רוחו. מאמרו הראשון שפרסם היה ברוסית בשבועון "רוסקי יווריי" בשם "להגנת המלמדים" בחתימת "לאדיער". אח"כ פרסם כמה מאמרים בעיתונות היהודית-הרוסית. מאמריו מצאו חן, והוא ניסה לעבוד בקביעות בעתון הרוסי היומי "נובוסטי" אך מנסיון זה לא יצא מאומה.
בשנת 1889 פרסם את מאמרו הראשון בעברית, בגליון "המליץ" מכ' טבת מספר 286, ומאז נעשה לסופר עברי.
בינתים קצה נפשו מהמלמדות, והחליט לחיות ולהתפרנס מיגיע כפיו. יחד עם אשתו התחיל לאפות לחם ולמכור אותו, אך גם בזה לא ראה סימן ברכה.
כשכלו כל הקיצין החליט לפרסם ספור אחד שלו בספר ("על הפרק") ואחרי שנדפס סובב בערים למכור את הספור, כמו שנהגו מוכרי ספרים בימים ההם.
סוף סוף קבל משרה קבועה כמורה ב"תלמוד תורה" דפולטבה, ולימד בת"ת זה שבע-עשרה שנה. בין תלמידיו שזכה לחנך בת"ת הנ"ל היו דוב בר