ב ו ר ו כ ו ב מיסד "פועלי ציון" ויצחק בן צבי, ראש הועד הלאומי כיום הזה. במשך התקופה הזאת פרסם את ספוריו המעטים, ביחוד נתפרסם כסופר חשוב, אחרי שאחד העם הדפיס את יצירותיו ב"השלח".
דבריו נדפסו אז כמעט בכל העתונות העברית, כגון: "המליץ", "פרדס"' "השלח"' "לוח אחיאסף", "ספר השנה", "הדור", "עולם קטן" וכשנמלאו לו חמשים שנה הוציאו מוקיריו את יצירותיו בכרך אחד. בעיקר עשו רושם שני ספורים שלו: "בת העשיר" ו"בימי חמלניצקי".
היה קרוב לרעיונות הסוציאליזם, מנעוריו היה ''חובב ציון"' חבר "בני משה" וכשהופיע הרצל נהיה לציוני והשתתף בקונגרס הציוני הראשון. מאז היה לציוני נלהב. ובשנת 1906 החליט לבוא לארץ ישראל.
בא"י שם פניו אל ההוראה. היה ספרן בספרית "שער ציון" ביפו (כעת הספריה העירונית של ת"א) לימד בבתי מפר של ה"הילפספאריין", ''עזרה" ו"תחכמוני". עם זה עסק בספרות. כתב ספורים, מאמרים, פיליטונים, עסק בתרגום. חיבר גם ספרי למוד ובהם קצור מדברי ימי ישראל בשלשה חלקים. חיבר ספר על תולדות הספרות העברית וזכה שבחבורו זה השתתף גם ח. נ. ביאליק, וכן תולדות ארץ ישראל. את הספרים הוציא תמיד על חשבונו, ובעצמו מכר אותם. כך הוציא כמאה פרסומים, ספרים וחוברות.
תרגם מהספרות הרוסית ספורי קורולנקו, דוסטויבסקי וטולסטוי. תרגם זכרונות וירה פיגנר ושל המהפכן גרשוני. גולת הכותרת של תרגומיו הם ספרי ב. ז. בכר: ''אגדות התנאים והאמוראים" (12 ספר) ו"ערכי מדרש" שלו (מגרמנית). כן תרגם ספריו של בכר על אבן-עזרא והרמב"ם.
כתב ספרים על י'ן י'ק רוסו ול. נ. טולסטוי.
ניסה את כחו גם בעריכה. ערך את הקובצים "יזכור", "הגליל", "ספר השנה ליהודי ארץ ישראל" וכו'.
למלאות לו שבעים שנה פורסם ספר יובל לכבודו. עירית תל-אביב בחרה בו לאזרח כבוד. כתביו הופיעו ליובל השמונים שלו בשלשה כרכים גדולים. במלאות לו 90 שנה הוציאה הוצ' "עם עובד" כרך אחד ממבחר כתביו לבני הנוער בלוית ציורים.
בשנות חייו האחרונות ניטל ממנו מאור עיניו. בכל זאת השתתף בחגיגות פומביות, באספות חשובות, ב"סדר" בלילות פסח שנערך ע"י ועדת התרבות של מועצת פועלי תל-אביב, והיה משתתף בכל הלויה של סופר ומתפלל תפלת "קדיש" על קברם של סופרים גלמודים.
בארץ ישראל השתייך כל ימיו להסתדרות העובדים, ואם כי היה דתי והתפלל בכל יום, בכל זאת כשנוסדה "אחדות העבודה" נהיה לחברה.
בכ"ח אלול תש"ה מת מאפיסת הכחות ונקבר בתל-אביב בבית הקברות הישן.
שלמה לייב ריצמונד (רייכמן)
נולד בביאליסטוק, י"ד כסלו תרל"א (8.12.1870) לאביו ר' נתן האופה, בעל המאפיה הראשונה בירושלים, (בן האדמו"ר ר' שלמה מווארשה) ולאמו גיטל (היא אשתו השניה של אביו, שהיתה ידועה בירושלים בשם גיטלה הצדקנית).
בתרל"ד עלה ארצה עם הוריו וכל משפחתו. למד ב"חדר" ואח"כ בישיבת "עץ חיים" עד גיל בר-מצוה. ואז ביקש ללמוד מלאכה. אביו, שגם הוא התפרנס מיגיע כפיו והעדיף לתת צדקה מלקבל, הבין לרוח בנו.
אבל בהיות הנער "עילוי" והתקדם יפה בלמודי ש"ס ופוסקים ניסה אביו מתחלה לרפות את ידי הבן מללמוד מלאכה כדי שימשיך בלימודיו שהיו לו סיכויים טובים בהם. לפיכך הציע האב להעסיקו אצל ברוך הסנדלר שבעיר העתיקה, כדי למאס על הבן את העבודה. אולם בראותו כי רוח הנער דבקה במלאכה מבלי להתחשב בסוגה, הציע לבן שיעבוד חצי יום בעבודת עץ הזית. אצל הנגר, אחיו החורג, משה ינובסקי ז"ל, הידוע ב"שערי חסד" בירושלים, ואת החצי השני של היום יקדיש לתורה.
כשסיים ללמוד את המלאכה נכנס לעבוד כפועל מומחה אצל יחיאל "דרקסלר" (הוא יחיאל צבי צ'מרינ סקי, האומן לחריטת עץ-הזית). והנה קרה מקרה ששינה את פני גורלו של הצעיר. מעבידו נתן לו להוציא לפועל הזמנה מפיתוחי עץ שכללה כמה צלבים מעץ זית. הצעיר עשה את ההזמנה וסרב לעשות את הצלבים, וכשעמד בסירובו פטרוהו והוא נשאר בלי פרנסה.
בימים ההם היה מוטל עמוד שיש גדול ליד הכניסה לחצר ה"חורבה" (מעמוד זה הותקנה המצבה על קבר רבי שמואל סלנט זצ"ל) ונקרא "אבן הדואגים". לפנות ערב היו יושבים בני אדם על העמוד, כמו על ספסל של גן צבורי, ומשוחחים שיחות חולין על מאורעות היום ועל פלאי העולם הגדול.
מאחת השיחות הללו קלטו אזניו של הבחור שלמה. לייב, שהארץ הרחוקה אמריקה היא ארץ הזהב והעושר. וכל בעל מרץ והעזה יכול להגיע שמה גם בלי כסף.