בראשון לציון, מכר להם חלקות אדמה במחירים פעוטים ובלבד שיתישבו אתו, (אחד הפועלים האלה היה אהרן אייזנברג , אח"כ מראשוני רחובות), והם בנו להם צריפים ונטעו כרמים והחלו להקים ישוב. במשך הזמן פיתח ראובן את משקו והוציא לשוק פרי-הדר. עופות וביצים, חלב ותוצרתו, ענבים ודבש דבורים (בגידול דבורים היה חלוץ בכל הסביבה ודבשו נתפרסם לשבח גם באירופה ובאמריקה). אכן גם צרות נגרמו לו בגלל פיתוח משקו. פעם נתבע לדין ברמלה בגלל מכירת ענבים שחורים, שבודאי הושחרו בשל הרעל שהכניס בהם כביכול ורק בשוחד ניצל מדין קשה. ופעם תבע אותו לדין עו"ד ערבי מיפו על שהעמיד את כוורותיו בפרדס הסמוך, בהסכמת בעליו, והדבורים מוצצות את לשד פרחי ההדר בפרדסו של עוה"ד ומזיקות לפרי. ביה"ד ביפו חייב את לרר לשלם פיצויים בסכום גדול מאד, אך בהשתדלות הקונסול האוסטרי הוגש ערעור בפני בית הדין העליון באיסטמבול. הענין נמשך כשנתים ועלה בהוצאות רבות, ובסוף פסקו שם, שהדבורים אינן מזיקות לפרי, אלא להפך.
במשך הזמן התפתח ישוב סמוך על הגבעה בשם נס ציונה והמושב הקואופרטיבי של הפועלים "תל אביב" ובסוף התמזגו שלשת הישובים למושבה נם ציונה, ומדרום לה נוסדו רחובות, עקרון וגדרה, ור' ראובן זכה לראות את המקום מתרחב ונגאל מבדידותו.
כשביקר הבארון רוטשילד בפעם הראשונה בארץ נהנה למראה המשק היפה בנחלת ראובן וטעם מתגובתו. גם הרצל ובני לויתו ביקרו את משק לרר בעת ביקורם ההיסטורי בארץ בתרנ"ט.
ר' ראובן שקד גם על צרכי הצבור, יסד בית-כנסת והביא ספר-תורה; יסד מקוה; עזר לפועלים להתבסס במקום ונשא את נפשו לחיזוק הישוב בהכשרת הגאולה השלמה, ומה רב צערו כשביקר בקונגרס הציוני בתרס"ג ושמע במו אזניו הצעה על העברת ארץ היהודים לאוגנדה.
לעת זקנה חילק את רכושו בין בניו ועבר עם אשתו ליפו, כדי שיוכל להתפלל בצבור בכל יום ולשמוע שיעורי תורה. בימי מלחמת-העולם הראשונה, כשגדלו המצוקה והצרות בעיר, חזר אל הכפר נס-ציונה וכאן נפטר ביום ט' אייר תרע"ז.
רפאל גאליבוף
נולד בירושלים בכ"ח שבט תרמ"ה. בן משיח ב"ר אהרן גאליבוף. את חניכו קבל בת"ת הספרדים בעיר העתיקה ואח"כ ב"בית-הספר מפראג" (אח"כ נקרא בשם "דורש ציון"). בשנים תר"ס-תרס"א למד בביה"ס למל. בשנים תרס"ג-תרס"ד למד בביה"ס של חברת כי"ח (אליאנס). בשנת תרס"ו נסע לסמרקנד וכעבור ששה חדשים חזר ירושלימה. בשנת תרס"ז נשא לאשה את בכורה בת ר' יעקב חיים מזרחי (פראנקו). עם פרסום חוק חובת העבודה בצבא של הנתינים העותומנים, נסע לערי רוסיה; לערים סמרקנד, סקובלוב וקוקנד, ונשאר שם בשנים תרס"ט-תרע"ב.
בימים ההם נמצא בסקובלזב העשיר הגדול רחמים דוד באיוף, שהוציא לאור את העתון "רחמים" בשפה הבוכארית. עשיר זה בראותו את מר רפאל גאליבוף שהוא צעיר מוכשר, היודע שפות רבות: עברית, ערבית, רוסית, צרפתית, ספרדית ובוכארית בקש אותו שיצטרף אליו ויערוך יחד אתו את העתון הנ"ל. רפאל נענה לכך וערך את העתון "רחמים" במשך ג' שנים (תר"ע-תרע"ג). הוא אסף חמר רב מעתונים עברים ולא עברים אחרים ותרגם ידיעות שונות לשפה הבוכארית, כדי להפיץ את ההשכלה בקרב הבוכארים. בעתון זה הקדיש תשומת לב מיוחדת לידיעות שהגיעו מארץ-ישראל.
בשנת תרע"ג נשלח ירושלימה לתרגם מעברית לשפה הבוכארית את כל הכרכים של הספר "זכרונות לבית דוד" של הסופר א. ש. פרידברג, ולהדפיסו בא"י. הוא תרגם חלק אחד מספר זה שנדפסו ממנו בשנים תרע"ג-תרע"ד שלש חוברות בהוצאת המנוח רחמים דוד באיוף הנ"ל.
התפרסם כמתרגם מובהק לפרסית. תרגם כמה קטעים מהסדור והזוהר ופזמונים שונים שנדפסו בספרים: "תורת המנחה" - דיני קדיש וברכו ליחיד, ירושלים תרע"ג; סדור "בית דוד ושלמה" ירושלים, תרצ"ד; "כבוד שבת" (מהדורה ששית) ירושלים, תש"ו.
בשנת תרע"ד (1914) שמש מזכיר חברת '"משכיל אל דל" לעדת הבוכארים שנוסדה בירושלים בשנת תרע"א במטרה לתמוך בחולים נצרכים, וערך את הדו"ח שלה שהופיע בשנת תרע"ד. היה גם ממיסדי חברת "ארוכה ומרפא" - שהיתה "קופת חולים" של העדה הבוכארית. החל משנת תרפ"ב הוא משמש במשרת מזכיר כללי של ועד עדת הבוכארים בירושלים, וערך את כל הדינים והחשבונות של ועד זה שיצאו עד כה (7 חוברות). הוא נחשב בין העסקנים הצבוריים הותיקים של הבוכארים ומנכבדיהם. ידוע כחובב ספר ובבעל ספריה עשירה. ביחוד נמצאים ברשותו כל הספרים של יהודי בוכארה, שנדפסו בארץ וחלק גדול מהם (כששים) אינם נמצאים אף בבית הספרים הלאומי בירושלים.