Volunteers needed for an exciting new digitization project. Click here.

Volume 1

Page 273

Previous Go to page Next

Translate this page using Google Translate

ב"השלח". סטודיו ב"השלח" עשו רושם על הקוראים גם בתכנם, גם בסגנונם וגם באמנות הציור שבהם. מתחלה חתם בשמו המלא, ואח"כ חתם באותיות לטיניות את השם ""Secco ולבסוף נשאר בפסידונים זה עד היום, אך באותיות עבריות - מ. סיקו.

מזמן לזמן היה חש בעיניו עד שנתעוור לגמרי. בינתים באו עליו אסונות משפחתיים, ובזמן מלחמת העולם ומלחמת האזרחים באוקראינה עברו עליו אסונות בלי קץ מצד הפורעים האוקראינים, ויחד עם בנו ירמיהו ברח מעיר מולדתו. אחרי הרפתקאות מרובות הגיע לאודיסה, ושם נפל בידי הבולשביקים, ומי יודע מה היה בסופו, לולא פקיד חוקר יהודי, שחקר אותו, ובשמעו את שמו המלא שאל אותו אם יש לו איזו שייכות למשה סמילנסקי. כשהשיב בחיוב, השתדל ושיחרר אותו.

אחרי שחרורו עבר עם בנו את הגבול לרומניה. לאחר כמה חדשים של גלגולים וטלטולי דרכים הגיע בתרפ"א לארץ ישראל רצוץ ושבור, הוריו ואשתו מתו ורכושו הגדול נשדד. את בנו מסר ל"מקוה ישראל" ללמוד חקלאות ובעצמו החל לכתוב ולתאר בסטודיו את מוראות אוקראינה. בצורה אמנותית וריאליסטית כזו לא תיאר שום סופר את הפרעות באוקראינה. לכתוב בעצמו אינו יכול ונמצאה לו מזכירה מתנדבת הכותבת לפי הקראה.

בתרפ"ח יצא לאור הכרך הראשון מכתביו, המכיל את יצירותיו הגדולות "בת ישראל", "ר' נחמן משיבוטובה", "קדושים" וכו', שעשו בשעתם רושם גדול, ובתש"ה יצא לאור קובץ ספורים שני בשם "אבן תזעק" , שבו באו הספורים, המתארים את זועות אוקראינה בתרע"ט-תר"פ.

ד"ר יוסף לוריה

נולד בסוף שנית השבעים למאה הי"ט בעיירה ליטאית, פומפיאן , פלך קובנה, למשפחה מיוחסת וחשובה. ראשית חנוכו היתה לא בבית המדרש או ב"ישיבה", כמו שהיו מתחנכים אז בדרך כלל ילדי ישראל, אלא בבית הספר הריאלי שבעיר רומני, בפלך פולטבה. אבל היה ספוג יהדות מביתו ולא הלך אחרי הכיוון של הטמיעה ששרר אז בסביבה של תלמידי ביה"ס התיכוניים, כנ"ל.

כשסיים את חוק למידע בגימנסיה יצא להמשיך את למודיו באוניברסיטת ברלין. בברלין נתן את לבו לחבת ציון, היה לאחד מ"בני משה", ויחד עם ל. מוצקין וד"ר ש. לוין השתתף ביסוד אגודת הסטודנטים הציונים "המדעית הרוסית" ולשכת "בני משה" וחבת ציון.

בשנת 1896 סיים את חוק למודיו באוניברסיטה ונתכבד בתואר דוקטור לפילוסופיה. חזר לרוסיה והוזמן לנהל בורשה את החדר המתוקן מיסודם של הציונים בשם "חנוך". עד מהרה ראו אלה שהזמינוהו כי לא טעו בבחירה זו.

באותו פרק זמן התחיל לנסות את כחו בספרות. כשעמדה חברת "אחיאסף" למצוא עורך מתאים לשבועונה באידיש "דער יוד", אחרי שי"ח רבניצקי הסתלק מעריכתו, שמה את עיניה בלוריה, ובשנת 1899 היה לעורכו של ה"דער יוד", וערך אותו בהצלחה רבה במשך ארבע שנים. העתון היה נקי, מנופה, והצטיין בפובליציסטיקה משובחת, ומדורו הספרותי עמד על מדרגה גבוהה, כי ב"דער יוד" השתתפו טובי הפובליציסטים והבלטריסטים היהודיים.

בשנת 1903 כשנוסד עתון יומי באידיש "דער פריינד", הוזמן להיות עורכו של המדור הספרותי בעיתון. לכתחילה היה ה"פריינד" עתון לאומי אך עם המהפכה הרוסית בשנת 1905 הלך העתון והשמאיל. לא רצה להיות עורכו של עתון אנטי-לאומי, ובשנת 1906 עזב את העריכה.

בראשית 1907 החל להיות עורכו של העתון השבועי הציוני באידיש "דאס יידישע פאלק" שיצא בוילנה. גם השבועון הזה הצטיין בכל אותן המעלות שבהן הצטיין ה"דער יוד".

בסוף שנת 1907 עלה לא"י, תחילה כתייר, ולאחר שעבר את הארץ לארכה ולרחבה, החליט להשתקע בה. החל משנת 1908 התחיל לשלוח מכתבים מארץ ישראל לעתונות הציונית. זכורים מכתביו-מאמריו בעברית ששלח ל"העולם" של דרויאנוב, בחתימת י. ל. המאמרים האלה יצאו אח"כ בצורת ספר בשם "ארץ ישראל". בשעתם עשו המכתבים האלה רושם גדול על הקוראים, וקירבו אותם לרעיון הציוני ולישוב הארצישראלי. מאמרו על השאלה הערבית, שפרסם בקבצו של משה שאליט: "פאלק און לאנד" ("עם וארץ") הטיל סערה בין הוגי הדעות של הציונות הצעירה.

נכנס להוראה בגימנסיה "הרצליה" במקצועו מקצוע ההיסטוריה הכללית. ובתקופת הוראתו בגימנסיה חיבר ספר גדול בהיסטוריה העתיקה (לא

APA citation

Tidhar, D. (1947). Entsiklopedyah le-halutse ha-yishuv u-vonav (Vol. 1, p. 273). Retrieved from http://www.tidhar.tourolib.org/tidhar/view/1/273