הקים את בנין הפירמה ברחוב הקישון בת"א והעביר לשפ את העסק מיפו. ב-1930 נפרדה השותפות ואז יסד פירמה בשם יצחק דיסקין בתל-אביב - ירושלים - חיפה למסחר סיטונאי במשקאות חריפים. יסד בחיפה בית-חרושת למים מינרליים "קרנה" וב-1937 בבת-ים את בית-החרושת לבירה "כביר" (חברת מניות) ובגבעת שאול שבירושלים בית-חרושת למלץ "לתת".
השתתף בין הראשונים בבנין המרכז המסחרי בתלאביב, בבנין שכונת "רמת השרון" (כיום הרחובות החשמל, ליבונטין, ברזילי ומקוה ישראל), בה בנה את ביתו ובהקמת בנינים בשכונת "בית וגן" ליד יפו (היא בת-ים).
הוא ממלא תפקידים צבוריים כחבר הועד הפועל של התאחדות האימפורטרים, חבר התאחדות בעלי התעשיה, חבר לשכת המסחר. חבר המועצה למסחר שליד עירית תל-אביב מטעם התאחדות האימפורטרים, שליד עירית תל-אביב, מטעם התאחדות האימפורטרים חבר המועצה הישובית למען החיילים המשוחררים מטעם האיחוד האזרחי, חבר הסתדרות הציונים הכלליים, חבר פעיל בהתאחדות בני הישוב, גזבר-הכיבוד של הועד להקמת "בית השומר העברי" שליד ארגון השומרים העברים בארץ-ישראל, ועוד.
למוסדות צבוריים אלה עוזר הוא בתבונה ובנאמנות, בלי רעשנות רודפת-פרסום, ותורם ביד רחבה לכל מפעל צבורי וישובי בעל ערך.
עומד להקים בקרוב בתי חרשת אחדים. בניו; יאיר, ישראל, עמינדב ואיתן .
אברהם סולומיאק
בן שמואל. - נולד בעיירה סונציאן פלך וילנה ב-3 באוקטובר 1863.
נתחנך ב"חדר", ואח"כ עבר ללמוד בבית ספר כללי, וכשגדל הכניסו אביו לבית מדרש למורים בוילנה.
כשגמר את למודיו בבית מדרש זה עבר לגור בפנים רוסיה, ובשנת 1884 הצטרף לאנשי ביל"ו. הפרעות שפרצו בשנות השמונים בדרום רוסיה השפיעו עליו והפכוהו ממתבולל קיצוני, כפי שיצא מבית המדרש הנ"ל, לציוני נלהב.
לארץ ישראל לא יצא יחד עם הבילו"יים, והגיע ארצה רק בש' 1885 יחד עם מיכאל הלפרין ועל חשבונו. בבואו לא"י הלך תיכף למושבה גדרה, שנוסדה אז. המצב בגדרה היה בימים ההם קשה מאד. בכל זאת שהה שם עד 1889, והשתדל להסתגל לחקלאות. היה גם מפעילי גדרה וחתם על מכתבים בשם המושבה, אך למרות רצונו הטוב לא יכול להיות עובד אדמה, בראותו כי כל מאמציו להסתגל עלו בתהו, עזב את גדרה ובא לירושלים. שם שימש בראשונה כמזכיר וכמתורגמן בקונסוליה הרוסית הכללית.
גם בשבתו בירושלים לא הפסיק את קשריו עם הבילו"יים, והיה נציגם בירושלים והופיע בשמם בכל מוסדות הממשלה והקונסוליות.
בשנים 1899- 1897 עמד בראש הועד למלחמה במיסיון הבריטי ובבוא הרצל לא"י (בסוף 1898) נפגש עמו ושוחחו ארוכות וקצרות וסיפר לו ע"ד החיים בארץ. הרצל מזכיר ביומנו את שיחתו המענינת עם פקיד הדואר הרוסי.
בשנת 1901 נתמנה למנהל הדואר הרוסי בירושלים, ומילא תפקיד חשוב בהעברת הדואר של "חובבי ציון" מן הארץ לרוסיה ומרוסיה.
בשנת 1905 נתמנה למפקח הראשי של שרותי הדואר בחופי הים השחור והים התיכוני. בתפקידו זה הצטיין וזכה לאותות הצטיינות תסיים, טורקיים, סרביים ויוניים.
לפי תפקידיו באותם הימים היה כעין קונסול בלתי רשמי של הישוב החדש והמושבות, ובעיקר היה כעין קונסול של היהודים נתיני רוסיה. בספרי הזכרונות של מנהיגים ציונים נזכר שמו בקשר לפעולות ציוניות שונות.
כשפרצה מלחמת העולם הראשונה היגר למצרים, ושם נתמנה ל"נספח מסחרי" של הצירות הרוסית בקהיר. שם עבד עד גמר המלחמה. בשנת 1919 חזר ארצה כפקידו של ועד הצירים במחלקתו המדינית. בשנים 1920-1924 היה מפקח במחלקת הדואר הא"י במחוז הדרום.
לאות הערכה על פעולותיו לטובת הרוסים נמסרה לו דירה בבית שהיה שייך לקונסוליה הרוסית, ליד השער החדש, רחוב סולימן 23, וגם קבל את התואר של "אזרח נכבד לדורותיו".
אחרי שברוסיה השתלטו הבולשביקים והקונסוליה הרוסית נסגרה ובתי הדואר הזרים בא"י נסגרו גם הם, נעשה נסיון מצד המהגרים הרוסים, שהגיעו אז ארצה, לנשלו מדירתו, אך במשפט שהוגש נגדו הוברר, שתובע הפנוי הוא הוא שחתם על הנייר של מסירת הדירה לרשותו, והמשפט פסק לטובתו. כשנוסד בירושלים "בית העם" היה אחד מתומכיו,