בשנת 1902 נבחר לרב מטעם בביאליסטוק.
ניהל את החברה "צדקה גדולה" והשיג ע"י קשריו עם השלטונות הצארים את אשור תקנות החברה, היה יו"ר של "חובבי שפת עבר" והצליח לקבל הקצבה מיוחדת מכספי "מס הנרות" לחברה הנ"ל, יסד בביאליסטוק ספריה צבורית גדולה, ניהל את ה"תלמוד תורה" ע"ש ק. ז. ויסוצקי.
קנה לו שם ע"י נאומיו היפים והרצאותיו החשובות. הצטיין בהרצאתו על "אפיה של השפה העברית" בשעת חגיגת יובל "הצפירה" בתרע"ב בוארשה.
בשנת 1915, בימי מלחמת העולם הראשונה, הוכרח ע"י השלטונות לעזוב את ביאליסטוק, והשתקע באודיסה. שם גר חמש שנים (1916-1920), יסד שם בית מדרש למורים עברים מיסודה של "תרבות", והיה מנהלו כל השנים. בבית מדרש זה התחנכו הרבה מורים, שרובם תופסים מקומות חשובים בהוראה בארץ-ישראל. בועידת המורים שכונסה באודיסה בשנת 1916 היה מראשי המדברים.
בשנת 1920, אחרי הכבוש הסוביטי, הצליח לעלות לארץ-ישראל, נתמנה לסגן מנהל בית המדרש למורים (מנהלו הראשי היה דוד ילין) בירושלים. בתפקיד זה שימש עד 1923.
נבחר ליו"ר הציונים הכלליים בירושלים ולמרכז הסתדרות המורים. היה יו"ר "ועדת העשרים" שנבחרה ע"י הועד הפועל הציוני לסדור החנוך.
סייע הרבה להתפתחות מוסדות הכלכלה של הסתדרות המורים והוצאת הספרים שלה, שפרסמה שורה שלמה של ספרים חשובים בפדגוגיה הכללית והעברית.
לאחר פטירתו של שלמה שילר , בשנת 1923, נתמנה למנהל הגמנסיה העברית בירושלים, ובימיו היתה הגימנסיה לאחת המעולות בארץ.
מזמן לזמן היה מפרסם מאמרים על נושאים שונים ושאלות צבוריות חשובות בעתונות: ברוסית, גרמנית ועברית. פרסם גם ספר בגרמנית על הנושא: "הקבלה הפסידו-פיסית".
היה שומר דת ומסורת כל ימיו. מת מיתה חטופה בליל ט' אדר תש"ג (10.2.1943) בירושלים.
אריה ליב סלומון
נולד בירושלים, כ' תמוז תרכ"ד (1864), לאביו ר' יואל משה סלומון, העסקן המעולה בצבור הירושלמי, מעורכי "הלבנון" ועורך "יהודה וירושלים", ממיסדי נחלת שבעה ופתח-תקוה (נכד ר' זלמן צורף גואל ה"חורבה" ובן ר' מרדכי , חלוץ החקלאות והתעשיה בארץ, מבוני בית-הכנסת "החורבה", מראשוני הישוב האשכנזי בירושלים), ולאמו פרומה בת ר' אברהם רוטנברג .
למד ב"חדר" ובישיבת "עץ חיים". כשיסד אביו יחד עם יתר המיסדים את פתח-תקוה, יצא גם הוא להתנחל בה, וגם אחרי שוב אביו לעסקנותו הצבורית בירושלים נשאר אכר במושבה. נשא לאשה את חנה פרל בת ר' מרדכי דיסקין ממיסדי המושבה. הצטיין במסירות לבנין המשק והמושבה, באומץ-לב ובגבורה בהגנה מפני שוסים ומסיגי גבול. נלחם בגבורה להדיפת ההתנפלות של ערביי יהודיה על פתח-תקוה, ותודות לנתינותו הגרמנית הצליח להשיג את עזרת הקונסול הגרמני בלחץ על השלטונות, שהוכרחו לשים במאסר את ראש המתנפלים. כן החרים בהסתערות נועזה את חרבו של שוטר טורקי, שבא אל המושבה לרגל גבית המסים ופגע בכבוד אחת מבנות המושבה. את החרב מסר לקונסול הגרמני ביפו כמוצג לאישור הקובלנה על ההתנהגות הגסה של המשטרה, וכתוצאה מזה פוטר השוטר, וקצינו הוכרח לבקש סליחה מקהל התושבים. גם בסכסוך בדבר זכות הבעלות על חלק מאדמת המושבה הגן על זכות היהודים, הן בפועל ממש להדיפת ערביי יהודיה שבאו בהמוניהם, בעזרתו של השייך אבו-רבח, להחזיק בקרקע על-ידי חרישה, והן בטענות בפני בית-המשפט כעורך-דין ותיק וזריז. גם ביפו ובדרכי הארץ מחוץ למושבה הוכיח בהתנהגותו האמיצה ובחרוף-נפש לעזרת יהודים נתקפים ונעלבים, שלא תמיד צריך היהודי להיות הצד הסובל בשתיקה. בתנופת ידו החזקה לימד לקח את הפוגעים, כי היהודי אינו הפקר, והערבים ביפו ובכל הסביבה לא העיזו לפצות פה ולהרים יד על "הקונסול של מלבס".
הרבה לפעול למען רכישת אדמת כפר-סבא לבני המושבה, ולמרות המעצורים מצד שלטונות המחוז בשכם הצליח יחד עם שאר המיסדים בעמל שלש שנים לגמור את רישום הקניה, לסדר את ה"מפרוז" (הפרדת חלק היהודים לחוד מהאדמה המשותפת של הכפר הערבי) ולסמן את הגבולות.
בפתח-תקוה היה בין הראשונים שנטעו פרדסים ובין מיסדי חברת "פרדס".
השתתף בהקמת מוסדות הצבור והחסד של המושבה