בגלל פרוץ מלחמת-העולם הראשונה לא הספיקו להפעיל את התכנית בממדים ניכרים.
ב-1914 חזר ארצה לחיפה.
כשפרצה מלחמת-העולם ב-1914 השפיעו הוא ויהושע חנקין על המפקד הצבאי של חיפה והשיגו את הסכמתו להצעה ליסד בארץ "משמר אזרחי" (מיליציה) מורכב מיהודים ומערבים תחת פיקודו ופיקוחו של גנרל טורקי שישב בעכו, וארגון החלק היהודי של המיליציה נמסר לישראל שוחט בתואר קצין ראשי. התכנית עוררה התלהבות בקרב היהודים ואף אנשים בגיל 50-60 נרשמו למיליציה. הדבר נודע למפקד היפואי, חסן בק, שהיה ידוע כלאומני קנאי ואויב לשאיפות היהודים, ובאשר ידע מפקד זה, שכל מגמותיו של י. שוחט מכוונות בראש וראשונה לטובת המטרות הלאומיות של היהודים הלשין עליו בפני המצביא העליון ג'מאל פחה, וכתוצאה מזה נאסרו הוא ואשתו מניה (לבית וילבושביץ) ויהושע חנקין, הובאו לירושלים, הועברו לדמשק ומשם אמרו להגלותם לעיירה נדחת באנאטוליה, והודות להשתדלות הועברו לעיר ברוסה הקרובה לאיסטמבול. חבריו עשו כמה נסיונות לשחררו משם, ולא הצליחו. והנה עמדה להתכנס ב-1917 ועידה סוציאליסטית בינלאומית בשטוקהולם ו"פועלי ציון" שבאמריקה וברוסיה בחרו בו כציר לועידה זו, ובהיות אז גרמניה מעונינת לעשות רושם טוב על דעת הקהל בעולם, וביחוד באמריקה, השפיעה על ממשלת טורקיה שתאפשר לו לנסוע אל הועידה.
אחרי המלחמה חזר ארצה ונכנס לעבודה בכפר גלעדי, ארגן את היהודים בגליל להתגייסות למשטרה הרגילה והמיוחדת, השתתף בפעולות לארגון ההגנה על תל-חי וליסוד "גדוד העבודה" על שם יוסף טרומפלדור, ועל תכנית זו הרצה בועידת היסוד של הסתדרות העובדים הכללית, חיפה 1920.
מיצג את מפלגת פועלי ציון כציר בארבעה קונגרסים ציונים ובועידה העולמית המייסדת בהאג של פועלי ציון וכן בועידת-לונדון 1920. מאותה שנה ואילך עובד במקצוע כעורך-דין והשתתף בפעילות בעניני הסתדרות העובדים, מפלגת "אחדות העבודה", מפא"י ועניני צבור כלליים. בשנות 1921/26 היה חבר הועד הלאומי. פעל בארגון "הפועל" ושרות הבטחון של הישוב ובמוסדות צבור שונים. יו"ר החברה לתעופה אזרחית, יו"ר הועד להארחת הצבא בתל-אביב בשנות המהומות ומלחמת-העולם השנית, ועוד.
צאצאיו: גדעון, ענת (בכפר גלעדי).
שאול לוי (הלוי)
נולד בלאחוביץ, פלך מינסק (רוסיה הלבנה), בתרכ"ח, לאביו ר' יצחק, שהיה מראשוני הפעילים ל"חיבת ציון" עוד משנת תרמ"ב, ולאמו חיה רחל . האב שאף לעלות ארצה ולעבוד בה ולא להסתפק בחיבה מרחוק, וכשתקפה אותו מחלה קשה בלוית שיתוק וראה כי קצו קרב הביע את משאלתו האחרונה, שלפחות בימיו האחרונים יחיה בארץ הקודש ובה ינוח. בנו שאול, שהיה אז נער, נסע עם אביו וסעד אותו במחלתו ובשיתוק, וכך הגיעו ארצה בר"ח סיון תרמ"ד ועלו לירושלים. כאן שיכן הנער את אביו בבית-המדרש של ר' דוד היאנוברי (רייז) באחד החדרים של הבנין (במקום בו נמצאים בעת "מרכז הרב" ובית "הועד הכללי כנסת ישראל") והוא עצמו יצא לבקש עבודה, חסך מפיו לספק צרכי אביו, ואחרי ימי עבודה קשה טיפל בו בלילות ועודדו בדברי ניחומים. אביו נפטר בירושלים ביום י"ח חשון תרמ"ח ומאז כלכל את אמו והנעים לה את ימי זקנתה (נפטרה ביום ח' טבת תרנ"ד).
כשבא הנער שאול ארצה כבר ידע את מלאכת הפחחות והיתה לו ידיעה גם בתורה, ועד מהרה יצא לו שם כאומן מצוין במלאכתו, והשיג עבודה ופרנסה בשפע. אח"כ עשה שותפות עם הפחח ליב יורבארג , ושניהם הצליחו למצוא חן בעיני הכמרים הרוסים בירושלים, והללו נתנו להם בקביעות עבודה בשפע ובשכר טוב. ביחוד היה עליהם לתקן פעמים רבות את הכפות המצופות זהב של המנזרים הרוסיים במגרש הרוסים ובצלע הר הזיתים, כי אי אפשר היה למסור עבודה זו אלא לאנשים מאומנים היטב במלאכה ונאמנים שלא יגרעו מהזהב הנמסר לידיהם (בתקופת מלחמת-העולם הראשונה הוחרם הזהב עלידי המצביא ג'מאל פחה לקופת המלחמה).
כשיצא שותפו לאמריקה נשאר הוא לבדו בעסק. נשא לאשה את מרת בילה ביום ד' טבת תרמ"ז, עלה בסולם ההצלחה, נתעשר והחל עוסק במסחר סיטונאי, וביחוד מעת שקנה את חנותו השרופה של הסוחר הגרמני איילנדר ראה ברכה מרובה. מסחרו פרץ בתל-אביב ובירושלים והוא התישב בתל-אביב.
עשה צדקה וחסד לרוב בתמיכה הגונה למוסדות ירושלמיים ותל-אביביים ולנצרכים פרטיים, ורבות המשפחות שהיה נותן להן תמיכה חדשית קבועה. כן היד, עוזר בגמילות חסד לסוחרים אשר מטה ידם והוא החזיק בהם עד ששבו לאיתנם.