אחד-עשר ראשוני עקרון ("מזכרת בתיה') (על שם אם הברון אדמונד רוטשילד) ("11 העבאיות")
זוהי פרשת חיים, יצירה ולבטים, משותפת לאחד-עשר חלוצים, שתקעו יתד באדמת ארצנו והקימו וקיימו את המושבה עקרון, ואילו הפרטים המיוחדים לכל אחד ואחד מובאים לחוד איש איש בערכו.
בסוף חדש אלול תרמ"ב נסע הרב שמואל מוהליבר מביאליסטוק, מראשי חובבי ציון ברוסיה, לפאריס להשפיע על הבארון בנימין (אדמונד) רוטשילד שיתמוך בהתישבות יהודים בארץ-ישראל בעזרה למושבות המעטות שהוקמו ובהקמת מושבות נוספות.
הרב מוהליבר נתקבל לראיון אצל הבארון ביום א' סוכות תרמ"ג ורכש את לבו ואת נכונותו לתמוך ולעזור לישוב הארץ והגיעו לכלל דעה אחת בדבר הצורך להקים מושבה למופת, שאנשיה יהיו חקלאים מנוסים עוד מהגולה. לעצת עוה"ד ישראל יסינובסקי מוארשה, חו"צ ידוע, החליטו לבחור את המתישבים מבין אכרי הכפר פאבלובקה, ליד רוזינוי, פלך גרודנה, שנוסד בתור מושבה חקלאית יהודית מטעם הממשלה הרוסית, כשניסתה להעביר את היהודים לחקלאות. בעזרת ר' יחיאל בריל (חתנו של ר' יעקב ספיר , בעל "אבן ספיר") מעורכי "הלבנון" שגלה מירושלים וחידש את הוצאת עתונו במאינץ שבגרמניה נבחרו מהחבר הזה עשרה אכרים ומשפחותיהם (101 נפשות - 54 זכרים ו-47 נשים) ולפני צאתם לדרך נוספה עליהם עוד משפחה אחת, וכך עלה מספר הנפשות ל-110.
כששלח הרב שמואל מוהליבר את יחיאל בריל לרוזינוי בדבר בחירת האכרים למושבה, הודיע להם שהוא ערב בסך אלף רובל לתת על ידם אם חלילה יאלצו לשוב חזרה לרוסיה.
אמצעים להוצאות הדרך השיגו בעזרת הרבנים יוסף דב סולובייצ'יק מבריסק, ר' מרדכי גימפל יפה מרוזינוי, ר' אליעזר ואקס מוארשה והעסקן הידוע של חו"צ מר פישל פינס (אחי ר' יחיאל מיכל פינס) ועוד, והפליגו באניה יחד עם מדריכם ר' יחיאל ברי"ל. בהגיעם לנמל יפו לא הורשו לעלות על החוף בגלל גזירת המלכות הטורקית על עליה יהודית. נסעו באניה לחיפה ושם נאסרו והובלו באניה כאסירים ליפו. בינתים הצליחה ההשתדלות. לטובתם וביום ד' טבת תרמ"ג (14.12.1882) הורשו לעלות על החוף ולהשתקע בארץ. בו ביום יצאו למקוה ישראל, והמנהל שמואל הירש סידר אותם בעבודה חקלאית במשק המוסד עד לרכישת אדמה להתישבותם. הנסיונות לרכישת אדמה נמשכו זמן רב ובינתים המשיכו האכרים לעבוד קשה בתנאים רעים בדיור ובכלכלה ופטרונם ר' יחיאל ברי"ל נכנס בגלל זה בריב עם המנהל הירש והאשימו בהתרשלות. כי לפי ההסכם עם הברון היו צריכים לישב אותם במושבה מיוחדת. באייר תרמ"ג נלאה ברי"ל לחכות עוד ועזב את הארץ. בראשית חשון תרמ"ד קנה הירש בסך 60.000 פרנק מכספי הבארון את האדמה שליד הכפר עקיר, 2800 דונם, בעזרת אברהם מויאל, וזה האחרון הביאם אל הנחלה והדריכם בסידור ראשון בתנאי המקום, רכש להם בהמות וכלי עבודה ועוד. באותה שנה זרעו חטים ושעורים וחפרו באר. ולאות תודה לבארון קראו למושבה בשם מזכרת בתיה (לזכר אמו של הבארון).
לפני עלותם על הקרקע נתן להם המנהל הירש עבאיות וכפיות, שיתלבשו בצורת הפלחים שבסביבה, לבל ירגיזו את הפלחים בהופעה זרה של קולוניסטים מארץ נכריה הלובשים "מלבוש נכרי", ועל כן נקראו ראשוני עקרון בישוב של הימים ההם בכינוי "אחת-עשרה העבאיות".
בזמן הראשון הצטופפו בבית ערבי על אדמת המושבה שנקנה יחד עם הקרקע, וגם בבתי הכפר הערבי הסמוך עקיר, בתי-חמר מחוסרי חלונות ומכוסים גגות תבן. כשרצו לבנות להם בתים לא השיגו רשיון מהממשלה ולכן הערימו על האיסור והקימו שני בנינים ארוכים וצרים בתור "רפתות" (איסור הבניה חל רק על מעונות-אדם ולא על מעונות-בהמה) והתקינו בהם את דירותיהם, ורק בתקופה מאוחרת יותר הורשו לבנות בתים בודדים למשפחות.
האדמה היתה קנין הבארון והמתנחלים נחשבו כאריסים עליה, נתחייבו לציית להוראות פקידי הבארון וקיבלו ממנו תמיכה למחיה, לשרותי צבור ולעיבוד הקרקע עו שיתבססו ויוכלו להתחיל בפרעון ההלואות.
שלטון הפקידות דיכא אותם והיה שנוא עליהם וכשנמצאה הזדמנות מתאימה פרץ ריב גלוי ביניהם ובינה.
בתרמ"ט היתה שנת השמיטה הראשונה מעת התחדשות הישוב החקלאי בארץ. (בתרמ"ב נטשו ראשוני פתחתקוה את אדמתם בגלל הקדחת, וממילא לא קמה לפניהם שאלת השמיטה בכל חריפותה). רבני רוסיה (ובראשם ר' יצחק אלחנן ספקטור מקובנה, ר' ישראל יהושע מקוטנא, ר' שמואל מוהליבר מביאליסטוק ור' שמואל זנוויל . קלאפפיש מו"צ בוארשה) ורבני הספרדים בארץ מצאו היתר לעיבוד האדמה בשמיטה על-ידי מכירתה לנכרי, על מנת שהאכרים היהודים בארץ יקבלו הוראות מפורטות מהרבנות הירושלמית מה ואיך לעבוד או לא לעבוד, - ובהתאם לכך מכר הבארון לצרפתי נוצרי את כל קרקעותיו שבארץ. כנגדם חלקו על היתר זה רבני האשכנזים בירושלים ובראשם ר' שמואל סלנט ור' משה יהושע ליב מבריסק. וכשדרשו פקידי הבארון מאנשי עקרון לעבוד את האדמה סירבו הללו והסתמכו על האיסור של רבני ירושלים.