עבודות ההכשרה והנטיעה בשנותיה הראשונות לבנות שכונות פועלים ליד המושבות הגדולות.
הצעת לוין-אפשטיין נתקבלה אף על דעת החברה להתישבות "עזרא" הברלינאית (זו שנתנה את ההלוואות אף לבנין הבתים הראשונים בכפר-סבא) שבראשה עמדו הפרופ' אוטו וארבורג והד"ר הירש הילדסהיימר , ובמאמצים המשותפים של חברה זו, הועד המרכזי של חובבי ציון בפאריס ומר לוין-אפשטיין הוקמה בראשונה שכונה כזאת ברחובות בתרנ"ז על שטח בן 50 דונם ונקראה על שם חברת "עזרא" - כיום רחוב עזרא - וחמשת מתנחליה היו זלמן אייזנברג, זאב אלטשולר, קלמן גב ריאלוב, מרדכי גורודיסקי ופנחס אושרוב. זו היתה תוצאת רעיונו המקורי של אריה ליב הורביץ לרגל חתונתו. הוא המשיך להיות פעיל בתנועה למען הארץ ובאב תרמ"ט השתתף בועידת וילנה של חובבי ציון ברוסיה כעסקן חובבי ציון מקובנה.
בשנת תר"ן עלה ארצה עם משפחתו והביא אתו חליפת-מכתבים חשובה לתולדות תנועת חיבת ציון מארכיונו של העסקן המסור ר' אריה ליב קליבנסקי מקובנה (שנבחר באספת קטוביץ בין 17 חברי הועד). החל לעבוד בהוראה ביפו ועזר בהתנדבות לעבודתו של יהושע ברזלי-אייזנשטאדט במשרד הועד הפועל של חובבי ציון. בתרנ"ב היה אחד מ-13 המורים שהשתתפו בנסיון הראשון ליסוד הסתדרות המורים ביזמת יהודה גרזובסקי ודוד יודלביץ , ואחרי הרצאתו של גרזובסקי באספה עמד הוא על הדרישה שכל הלימודים ואפילו השימושיים יש ללמד אך ורק בעברית. יצא בדברים חריפים נגד המפקפקים בכושר השפה העברית לבטא בה את כל עניני החיים, וביחוד נלחם למען שמירת הצביון הקלאסי, המקראי של השפה שלפי דעתו אפשר גם בה לבטא את הכל. לשם מופת מאשר לדעתו קרא לבניו ולבנותיו בשמות עבריים קלאסיים: רוממתי-עזר- שאר-ישוב, לביאה, עברית חיה, כדרך הנביאים לפנים בישראל.
היה מורה כשבע שנים בבית-הספר של המושבה מזכרת-בתיה (עקרון), עבד עבודה קשה כ"מורה לכל" בשכר דל, ואח"כ היה כשש שנים מורה בראשון לציון, היה חבר בועדת התרבות הראשונה של בית-העם, שהוקם בחשון תרנ"ח והרצה בו הרצאות על היהדות. עבר ליפו ושמש זמן קצר בהוראה בבית-הספר של כי"ח, ומשאסרו עליו הרופאים את ההוראה היה ספרן בספרית "שער ציון" במקומו של פנחס פרידמן. תרגם את שעורי פראבל לעברית בשביל הגננת העברית. הוציא את חוברות "המאור". העמיד תלמידים רבים ורישומו היה ניכר בחיי התרבות העברית המתהוים בישוב החדש.
נפטר ביפו, י"ג אדר תרס"ו ונקבר בבית העלמין הישן בתל-אביב.
צאצאיו: רוממתי-עזר ז"ל (שהיה מזכירו של מר א. ז. הופיין בהנהלת בנק אפ"ק), שרה אשת שלמה (סלומון) בן-אריה, שאר-ישוב (בשכונת-שינקין), עברית חיה (נפטרה בת"א, י"ז אדר תרפ"ו), צפורה אשת יוסף טארגאן (בירות), לביאה אשת שלמה יעקבי-ג'ייקובס.
לאה בן-עזר (ראב)
נולדה במארגאריטן, הונגריה, בשנת תרכ"ב (1862), לאביה ר' מנחם מוניש שיינברגר ולאמה חנה. בת שלש עלתה ארצה עם הוריה והתישבו בירושלים.
באדר תרל"ח נישאה ליהודה בן-עזר (ראב) , וחדשים מעטים אחרי החתונה יצאה עם בעלה לבנות את פתח-תקוה בראשיתה ולהתנחל על אדמתם, יחד עם 14 המשפחות הראשונות, וביניהן גם הוריה. הקדחת פגעה במהרה באחיה ובאחיותיה, והוריה הוכרחו לחזלר ירושלימה, אך היא נשארה עם בעלה במושבה ונשאה באומץ ובהתמדה את כל תלאות המיסדים: נשיאת מים מהירקון לצרכי הבית, ליקוט עצים וזרדים לבישול ולאפיה, קדחת, התנפלויות הש כנים, ועוד. בתרל"ט הוכרחה לעזוב את המקום מפני הקדחת ועברה לגור ביפו שהיתה אז עיירה ערבית, ריקה כמעט מישוב יהודי, וכשנתחדש הישוב בפתחתקוה היתה בין הראשונים לחזור אל המושבה, ומאז נשארה בה עד יומה האחרון.
הצטיינה במסירות-נפש, בהתמדה, באומץ ובגבורה, כשהתנפלו ערביי הכפר יהודיה על המתנחלים לשם רצח ושוד והרס, חטפה מהחצר מוטות-עץ שהוכנו לבנין ונשאה אותם לתוך מהומת התגרה וחילקה לגברים את "הנשק" הזה למלחמתם. וכשבאו ערבים לחרוש את אדמת היהודים כדי להחזיק בה לשם גזילה והאנשים יצאו להגן על אדמתם, היתה בין הנשים הגבורות שהטילו את עצמן לפני המחרשות כדי למנוע בגופן את החרישה.
עד כמה היתה קשורה בנפשה למושבה וחדורה הכרת החשיבות הלאומית הגדולה של המפעל החלוצי הזה, יעיד הקטע מתוך מכתבה אל בעלה בעת היותו ב-1901 בפאריס, במשלחת המתנחלים אל הבארון בנ ימין רוטשילד . ואלה דבריה : "האנשים האלה (כלומר : מנהלי יק"א, שהתיחסו בזלזול אל המתנחלים ושאפו לקיצוצים במפעלם) גזלו, כמו המצרים, את אדמתנו ואת תבננו, ולבנים אומרים לנו עשו. אבל טועים הם טעות גדולה אם מדמים בנפשם שיהפכו את ארצנו לארגנטינה ויבריחו