Volume 1

Page 45

Previous Go to page Next

Translate this page using Google Translate

הרב יצחק חיים עוזיאל

בן הרב רפאל יהודה עוזיאל . נולד בירושלים. מגדולי דייני ירושלים וסגנו של הראש"ל ר' שלמה משה סוזין. בשנים תר"ח-תרי"ב (1848-1852) נסע יחד עם בנו הרב ר' יוסף רפאל עוזיאל לערי תורכיה ועיראק מטעם כוללות עדת הספרדים בירושלים. בנו זה אסף את כל הדרשות וחדושי התורה אשר שמע מפי אביו על פרשיות התורה וקבצם בספר בשם "מוסר אב" (נמצא בידי הראש"ל ר' ב"צ מאיר חי עוזיאל). בשנת תרי"ב מת עליו בנו הבכור משה יהודה המכונה בכור עוזיאל שהיה גדול בתורה ובחכמה. דבר זה גרם לו צער רב ותוך שנה אחת מת גם הוא בירושלים בי"ג בכסלו תרי"ג (1852).

הניח אחריו בן אחד (יוסף רפאל עוזיאל) ובת נשואה לאחד ממשפחת שפירא. חדושי תורה ממנו נתפרסמו בספר "איש צעיר" לבנו יוסף רפאל, ירושלים תרל"ה.

היה סבו של הרב הראשי בן ציון מאיר חי עוזיאל.

אברהם שלמה זלמן צורף

נולד בקיידאן, ליטא, א' בסלו תקמ"ו (1785), או כפי שהוא עצמו כתב לאחר זמן: בשנת תקום , וראה בכך רמז ליעוד חייו - לאביו ר' יעקב. למד תורה בשקידה כדרך טובי היהודים בליטא בזמן ההוא. נשא אשה ועסק במסחר והוסיף גם לשקוד על התורה.

ביום ח' אייר תקע''א יצאה לא"י שיירה של עולים פרושים מליטא ובתוכם הוא ובני ביתו. הוא יצא עש אשתו חסיה ובניו הקטנים מרדכי, משה ויצחק ועם שני גיסיו ר' צבי הירש והרב הדרשן ר' יוסף , נסעו בעגלות ובספינות מפרשים, ובהושענא רבה תקע"ב הגיעו לנמל עכו ואחרי החג עלו גם הם לצפת.

במשך הנדודים הארוכים בדרך למד מלאכת צורף זהב וכסף וכשבא לצפת קנה לו בית והחל לעסוק במלאכתו, למד במהרה את הלשון הערבית, נתחבב על לקוחותיו ועל מכיריו, כיהודים כערבים, התפרנס בכבוד, קבע עתים לתורה והשתתף בהנהגת העדה.

כשפרצה מגפה בגליל בתקע"ב ורבים מיהודי צפת ברחו אל הכפרים, נמלטו כעשר משפחות אשכנזים לירושלים וביניהם הוא וביתו. באישון לילה התגנבו לתוך העיר והתחפשו בלבוש ספרדי. אחרי המגפה חזרו אחדים לצפת, אך הוא נשאר בירושלים, פתח לו חנות ועסק במלאכתו וגם כאן נתחבב על עשירי הערבים.

בראשונה לא יכלו האשכנזים לכונן בית-תפלה מיוחד לעצמם, לבל יתגלה דבר קיומם בעיר, וכשלא היה להם מנין לתפלה (בסוכה הקטנה שהקצו להם הספרדים בחצר בית-הכנסת שלהם) צרפו בתור עשירי למנין ילד וספר תורה בידו, בי עדיין לא היה ברמצוה. לאחר שנים אחדות באו עוד אשכנזים מצפת, וביחוד לאחר מרד הדרוזים והפלחים ורעידת האדמה שעשו שמות ביהודי צפת, ומאז גדל והלך הישוב

האשכנזי בירושלים. במאמצים רבים עלה בידי ראשוני האשכנזים לשכור להם את ה"חזקה" על החצר, שלפנים היתה בה ישיבת ר' חיים בן עטר בעל "אור החיים" וכוננו בה בית-תפלה, אבל הוכרחו להעמיד נערים שומרים בזמן התפלה, שיודיעו להם אם יתקרבו מושלמים אל הבנין, כדי שיספיקו להוציא את ספר-התורה בסתר ולהעלם מהבית. חיי אנוסים ממש !

להתישבוית האשכנזים בירושלים היו מעצורים גם מצד ראשי העדה הספרדית, שחששו פן יעבירו האשכנזים מאירופה את תרומותיהם לטובת האשכנזים בירושלים, אם יהיו בה כאלה. בהשתדלות רבה הצליחו לישב את הסכסוך הזה בדין תורה, בו היה הוא מנציגי האשכנזים, ואחרי שנקבע "מפתח'' מוסכם לחלוקת הכספים מאירופה חדל ריב-אחים זה מהיות מניעה לעלית יהודים מאירופה לירושלים.

היה מכובד על ראשי העדה הספרדית ועוד בשנת תקע"ו שלחו אותו לאירופה בשליחות של שתי העדות. האשכנזים והספרדים, לאחר שהשפיע על שני הצדדים להשלים ולהתדיין בפני אנשים נייטרליים, רבנים בחו"ל, לטובת כוללותם בתנאי הימים ההם (השד"ר משלם סכום קצוב לשולחיו וההכנסה שייכת לו). בשנות תקע''טפ"ג עשה שוב בשליחות הספרדים והאשכנזים יחד בארצות אשכנז, הולנד ואנגליה, ועוד פעם יצא בתקפ''ט בשליחות לאירופה לטובת הכוללות והפעם עשה גם פעולה מיוחדת למען פדיון חורבת ר' יהודה החסיד, שהערבים החזיקו בה על חשבון "החוב הידוע", כדי להקים שם מחדש בית-כנסת ובניני צבור לעדה האשכנזית.

במסעו באשכנז קיבל נתינות פרוסית. מאז היה מקורב לקונסול הפרוסי שבאלכסנדריה ונתמנה לבא-כוחו בירושלים ומיופה-כח לתת תעודות-חסות פרוסיות ליהודים. כן נתמנה לאחר כמה שנים כאחד מנציגי היהודים במועצה שליד המושל.

כשכבש מחמד עלי מושל מצרים את ארץ-ישראל וסוריה מידי השולטן ובנו-חורגו איברהים פחה היה נציבו בירושלים, פחד לאכול תבשיל מושלמי בעיר מחשש הרעלה. יום אחד היו מביאים לו אוכל מאת אחד מחשובי העדה הספרדית ויום אחד מביתו, ובנו מרדכי היה המביא לפחה את ארוחתו על טס נחושת מיוחד, ששימש כעין "רשיון כניסה" לשליח. פעם הלך בעצמו להביא לפחה את ארוחתו, כדי לבקש ממנו הצלה ליהודי חברון, שהערבים המתמרדים זוממים להשמידם, והפחד, שלח צבא לרסן את המורדים. באותה תקופה ביקש מאיברהים פחה להוציא דבר-מלכות, שלפיו פטורים האשכנזים מהחוב של תלמידי ר' יהודה החסיד ויש להחזיר להם את החורבה הידועה בשם "דיר שכנאז". למטרה זו גם נסע למצרים ובעזרת קונסולי אוסטריה ופרוסיה השיג מאת מחמד עלי את דבר-המלכות המבוקש. בבירור משפטי לפני המופתי והקאדי הוכרה זכות היהודים על החורבה, והערבים שבנו חנויות על אדמתה הוכרחו להחזירן ליהודים תמורת פיצויים, ואז זרז את יהודי ירושלים לטהר את המקום משפך האשפה שנצטברה עליו בידי הערבים במשך דורות ויסד שם את בית המדרש "מנחם ציון''.

APA citation

Tidhar, D. (1947). Entsiklopedyah le-halutse ha-yishuv u-vonav (Vol. 1, p. 45). Retrieved from http://www.tidhar.tourolib.org/tidhar/view/1/45