לכבד את המתישבים היהודים. ב-1896 נסע בשליחות הבארון לספרד ללמוד שימור ענבים ועשית צימוקים. ב-1897 הועבר לפ"ת. בנה לו בית ונטע פרדס ומאז פעל למען קידום הפרדסנות וביסוסה, חידש שיטות בהרכבת ההדרים ובמלחמה במחלותיהם, בקטיף ובאריזה, המציא את הרכבת-התמך וכמה מכשירי עבודה. פיתח את ההרכבה על "חושחש" (תפוז מר) וליובלו ה-70 כינוהו הפרדסנים בתואר "מלך החושחש". הנהיג מינים וזנים שונים של מטעים מארצות אחרות אף בניגוד להגבלות של השלטון הטורקי, ו"העולים הבלתי-חוקיים" ממיני הצמחים שהוכנסו ארצה בעזרתו התאקלמו בה יפה. כן הכניס ארצה, אחרי מסע רב תלאות והרפתקאות את האתרוג הקורפואי מאלבניה. השתתף בהרחבת משק המטעים בכפר-סבא ובמשך שנים רבות, בהיות כפרסבא רק בת קטנה של פתח-תקוה, היה פעיל בניהול המקום כחבר הועד ולא פעם הגן על המושבה הקטנה בפני אנשי השלטון ותקיפי הסביבה. השתתף ביסוד חברת "פרדס" והיה חבר הנהלתה במשך כמה שנים. כן השתתף ביסוד "החקלאי". פרסם מאמרים מקצועיים בעתוני הארץ וחו"ל ובשנים האחרונות אף זכרונות משנות-בראשית של ההתישבות החקלאית בארץ. עשה נסיונות בנטיעת כותנה ובשיפורים רבים בפרדסנות, העמיד תלמידים רבים, שבעבדם כפועלים בפרדסו התמחו בעבודה זו על בוריה ולמדו לנהל אח"כ פרדסים משובחים.
ב-1915 הצליח לסכל את נסיונם של ערבים לגזול 200 דונם מאדמת כפר-סבא. לשם נקמה הלשינו עליו, שהוא מקיים קשרים עם האויב, עם האנגלים שבמצרים. מלשינות זו סיכנה את חייו והוא נמלט מצרימה. שם קיים משרד מסחרי וקשרים עם חוגי הצבא הבריטי ועזר לאהרן אהרנסון בקשריו ובעבודתו במצרים ואף עזר לו להשיג בהלואה מבנק מוצרי 2.000 לירות זהב למשלוח להצלת הישוב מרעב. כן נתן במשרדו מקום למשרדו של אהרנסון. עם כיבוש הארץ היה הראשון מפליטי הארץ, שנכנס עם הצבא הבריטי כחבר שרות המודיעין הצבאי.
ביום ההתקפה הגדולה על פתח-תקוה כ"ז ניסן תרפ"א, סיכן את נפשו ברכיבה מהמושבה הנצורה אל שלטון המחוז ביפו ודרש עזרה צבאית נגד הפורעים.
השתתף בכל הפעולות כחבר ועד בארגונים שונים לקידום הפרדסנות וביסוס מעמד הפרדסנים וממשיך בכך כל ימיו.
אפרים אליעזר רמון (גראנאט)
נולד בעיירה ביזון, פלך פלוצק, בפולין, ביום י' טבת תרכ"ט (1869), לאביו הרב ר' יוסף צבי ולאמו חנה חיה (הוא היה הבן השנים-עשר להוריו ואמו היתה בת 55 בלדתה אותו). נתחנך מילדותו על ברכי התורה והחסידות.
מבחרותו נמשך לשיבת ציון. הצטרף בין הראשונים לתנועת "המזרחי" מיסודו של הגאון ר' יצחק יעקבריינס . פרסם מאמר "על הציונות ועל החסידות" בירחון "המזרח" של ר' זאב יעבץ כדי למשוך את החסידים לרעיון גאולת העם והארץ. היה פעיל בעירו ובסביבתה למען ישוב ארץ-ישראל ועסקן במצוות: יסד חברה לגמילות חסדים, עשה תעמולה למען אתרוגי ארץ-ישראל והמריץ את ידידיו ומכיריו ללימוד תורה בחברות ש"ס ומשניות. בהיותו מורה לתלמוד בדובז'ין היה שם גם מנהל ספריה עברית. בשנת תרס"ו התגבר על הקשיים החמריים ועלה ארצה עם כל בני-ביתו והתישב ביפו. כאן עסק במסחר ואשתו אסתר חוה בת יחיאל בונים אלשטיין עזרה על ידו.
בנוה-שלום יסד בית-מדרש לחסידים עולי פולין, הקיים עד היום בשם "קהל חסידים" ברחוב בעל שם טוב. בהיותו נוח לבריות ומדבר בהשכל ודעת נתחבב לא רק על חבריו החסידים, אלא גם על ה"פרושים" ואפילו על החפשים ורבים נהנו מעצותיו הטובות ונעזרו בהן.
היה בקי גם בספרות החדשה ופרסם כמה מאמרים ורשימות ב"מוריה" וב"החרות", יזם ביפו יסוד אגודה לרכישת קרקעות להרחבת הישוב על בסיס של עזרה הדדית ופרסם כרוז נלהב בענין זה.
חיבר ארבעה ספרים: א) פלח הרמון - ביאורים על מקומות שונים במקרא, במשנה ובגמרא; ב) הדת והדעת - שאלות ותשובות בין אב לבנו בעניני אמונה ודת; ג) מכתבי צעיר שנזדקן - רעיונות והגיונות על תחית ישראל והיהדות ; ד) נחלת אפרים - אוסף מאמרים בענין הדת והאמונה.
כשפרצה מלחמת-העולם בשנת תרע"ד היה צפוי יחד עם משפחתו לגירוש מן הארץ בתור "נתין אויב", אך הוא קיבל עליו את כל יסורי המלחמה ונאחז בארץ בצפרניו ובלבד שלא ינותק ממנה. התענה עם בני-ביתו ביסורי הגירוש מיפו, סבל כמה חדשים במחנה המגורשים בכפר-סבא, ושם חיבר את ספרו "נחלת אפרים". בהמשך הגירוש אל השומרון נפטרה רעיתו ביום א' ניסן תרע"ח ונקברה בזכרון יעקב (לזכרה הקדיש את הספר "מכתבי צעיר שנזדקן"). וכשחזר מהגירוש ליפו נפל למשכב מרוב התלאות ונפטר ביום ב' אדר ב' תרע"ט ונקבר בבית הקברות הישן בתל-אביב.