בידי הרי"ד פרומקין ומיכל כהן ומתרל"ד ואילך נשאר פרומקין עורכו היחידי. באותה שנה קיבל על שמו רשיון להוצאת העתון ולהחזקת בית-הדפוס והיה בדעתו להוציא עתון אף בערבית, ואז רכש לו בווינה אותיות ומכשירי דפוס, וכשנלוה לגיסו ר' ניסן ב"ק בשליחות עדת החסידים לליבורנו שבאיטליה לטעון בעדם בדין-תורה על עזבון קאיד נסים שמאמא לטובת קהל ירושלים ומוסדותיו רכש לו שם מכונתהדפסה, חזר ירושלימה והקים את בית-הדפוס, שהיה שייך לו ולשותפיו, ומאחר ששותפיו היו מונעים אותו מהדפיס בעתונו דברים שלא היו לפי רוחם, עשה מאמץ חמרי במשך שנים אחדות עד ששילם להם את חלקם ונשאר בעל הדפוס לבדו. במשך שנים אחדות נתן בעתונו הוספה ספרותית בשם "פרחי חבצלת" לעניני תורה ומדע ושירה.
בעתונו נלחם למען הבראת חיי הצבור בירושלים ובארץ בכלל, למען הפצת השכלה (על טהרת הקודש, כמובן), ומתוך כך היה עליו להלחם בחריפות בעטו השנון נגד מנהלי הכולל ונגד כת הקנאים מראשי ה"פרושים", וכך יצא שהעתון החסידי היה מתומכי ההשכלה והחינוך החדש ומגן על בית-הספר למל ויתר מוסדות החינוך החדשים (שמבחינה דתית באמת לא היה פגם בהם) נגד האיסורים והחרמות של רבני האשכנזים, וכן היה נלחם נגד עוולות וקיפוח בסדרי החלוקה והתמיכה בעניים, ובכל הדברים הללו הרגיז עליו את ממוני הכוללים ואת תומכיהם הרבנים. מאידך נלחם מעל דפי עתונו במיסיון ובנזקקים לחסדי המיסיון ובכך רכש לו שונאים גם בקרב הנכרים בעלי ההשפעה מארצות המערב. אך בהיותו מטבעו לוחם ללא חת לא שם לב לפגעים שגרם לעצמו והמשיך במלחמותיו לפי צו מצפונו.
בתרל"ד יסד את החברה "תפארת ירושלים", בהשתתפות ספרדים ואשכנזים, להקלת חיי עניי העם, להצילם מניצול על-ידי מפקיעי שערי המזון, וביחוד בהספקת מצות וצרכי-פסח בזול, וכן למלחמה במיסיון ולהרחיק את עניי העם מלפנות למיסיון בבקשות עזרה רפואית וכדומה. בראש חברה זו השתתף בטבת תרל"ה ביסוד ספריה צבורית, הראשונה בירושלים, על שם משה ויהודית מונטיפיורי , למלאות למונטיפיורי 90 שנה. ואם כי לא נתקבלו בספריה שום ספרים אנטי-דתיים ובכל ערב נערכו שיעורים בתלמוד, במקרא ובשפה העברית, הכריזו רבני האשכנזים הפרושים איסור על הספריה, והשיגו גם את חתימת אישורו של הראשון-לציון רבי אברהם אשכנזי ונוסף לכך הודיעו על האיסור גם למונטיפיורי ובגלל זה דרש להסיר את שמו מעל המוסד, ובלחץ ובאיומים שיתקו את תומכי הספריה, וכך הצליחו להביא לידי סגירתה. גם על קריאת עיתונו גזרו פעם רבני הפרושים איסור, אף כי אותו עצמו כיבדו באופן אישי.
פעם נתבע לדין בגלל מאמר חריף שפרסם בעתונו נגד עיוות-הדין של בית-המשפט בחברון, שהוציא זכאי ערבי נכבד שאנס יהודיה, אך למרות כל מאמצי שונאיו היהודים ופקידי הקונסולים - שהגישו לביתהדין תרגום מסולף של מאמרו - יצא זכאי בדין, הודות להשתדלות נמרצת של ידידיו בירושלים ובאיסטמבול. פעם התנקשו שונאיו להצית את ביתדפוסו באש. פעם אחת התריע בעתונו על איזה מעשה-עוול בקשר לירושה לטובת איש שהיה מקורב לפקידי בית רוטשילד בירושלים, ואם כי לחצו עליו שיחזור בו מדבריו ואם לא - ישללו ממנו את התמיכה שהקציב ליאונל די רוטשילד הלונדוני לעתונו, לא נרתע ולא חזר בו והקריב את התמיכה על מזבח המצפון העתונאי והצבורי. ושוב התנגש פעם בפקידות הקונסוליה האמריקאית, כשתקף אותה בגלל לחץ בלתי-מוצדק אבל יעיל שהביא לידי פיטורי יהודי משרות הפחה הירושלמי. אנשי המיסיון ניצלו את המאמר התוקפני של פרומקין, הסיתו בו את הציר האמריקאי באיסטמבול ובהשתדלותו התקיפה של זה נסגר העתון לזמן-מה והעורך נדון ל-45 ימי מאסר, אך מאסר זה היה ב"יחס מיוחד" - בחדר נקי ליד בית-המשפט, חופש לקבל ביקורים בבל שעה ביום ובלילה וחופש ללכת הביתה לשבתות, ותוך ישיבתו זו ב"כלא" עשה הכנות ליסד אגודה לפעולות נגד המיסיון. אח"כ ביום ח' חשון תרמ"ד, יום מלאות מאה שנה למשה מונטיפיורי, נוסדה ביזמתו אגודת "עזרת נדחים לתפארת משה ויהודית", היא "עזרת נדחים" שפעלה לטובת עולי תימן העזובים ללא עוזר ותומך, ואף השיג תרומות גדולות מחו"ל וכ-6000 פרנק מנדיבי ירושלים! - לבנין בתים לעולי תימן. וביחוד ליסוד שכונתם בכפר השלוח. כן הקריב הרבה מזמנו וממרצו לעזרת עולי תימן ולכל איש שרוי במצוקה, בלי הבדל עדה או כולל. היה פעיל ביסוד שכונות ומוסדות לטובת הצבור. השתתף ביסוד לשכת "אחוה" הירושלמית (הראשונה בארץ) ובכל פעולותיה לטובת הישוב והבראתו, ובכלל זה גם ביסודה ובפעולתה של אגודת "ישוב ארץ-הקודש", ששלחה בחורים מבני ירושלים להתמחות בחקלאות במושבות. ביחוד התמסר לביסוס מושב זקנים ובשנותיו האחרונות הקדיש את כל פעילותו למוסד זה.
כתב בעילום שם את המכתבים מירושלים ל"השחר" של פרץ סמולנסקין בווינה. בעתונו "חבצלת" עבד אליעזר בן-יהודה את עבודתו העתונאית הראשונה בירושלים. תרגם כמה ספורים של ד"ר מאיר ליהמאן . ועוד.
בשנותיו האחרונות גר מחוץ לעיר העתיקה, בשכונת זכרון משה. העולם התקדם סביבו בקצב מהיר יותר מכפי שהוא דרש בכיוון של התקדמות שמרנית, ובשנת תרע"א חדל עתונו מהופיע והוא חי את שארית ימיו בשקט ובהתרחקות מהקלחת הצבורית.
נפטר בירושלים, י"ד אייר תרע"ד.
צאצאיו (מאשתו מינדל): ציטא אשת בנימין דיסקין; אברהם (סופר ועתונאי); שרה אשת הרב ישעיהו רפאלוביץ; פרומה אשת אריה הירשנזון.