עלילות). משם שלח אותו הצדיק לאנגליה יחד עם הרב של קהלת רומאן (מולדבה) אל מונטיפיורי בבקשה שישתדל לפני הצאר ניקולאי הראשון בדבר רשיון לשלוח מרוסיה כספים לקופת התמיכה ביהודים בארץוישראל. הוא, חלוץ החקלאות העברית בגליל, נפגש במסעו זה בלונדון עם חלוץ החקלאות העברית ביהודה, ר' מרדכי בן ר' זלמן צורף , שנסע לאנגליה ללמוד בעזרת מונטיפיורי את מלאכת הסויה והאריגה כדי ליסד תעשיה בארץ-ישראל, וכפי הנראה ממכתבו של ר' מרדכי השתתף גם ר' ניסן בלימוד המלאכה ורכש בקיאות במכונות.
בתר"י נסע בפעם השלישית אל הצדיק לסאדיגורה, ואז כבר היה הממונה של כולל ווהלין, ואח"כ נסע עוד 6-5 פעמים לסאדיגורה ולרוסיה בעניני הכולל ולמען בנין בית-הכנסת הגדול של החסידים "תפארת ישראל" (על שם הצדיק ר' ישראל מריז'ין-סדיגורה) ; המגרש לבית-הכנסת נרכש עוד בשנת תר"ג על-ידי אביו, שהיה ראש הכולל וראש עדת החסידים, וכשקמה שטנה מצד הערבים בגלל היות שם קודם לכן קברו של שייך חסיד, הצליח ר' ניסן להשפיע על הקאדי ועל השייך הגדול של מסגד הסלע שיבטלו את השטנה. בכלל היה מכובד מאד בעיני הערבים ושרי השלטון. למראה הדרת פניו בעברו ברחוב היו הערבים יושבי השרפרפים לפני בית-הקפה קמים לכבודו. ראוף פחה מושל ירושלים נענה להשתדלותו לביטול הגזירות על העליה היהודית, וכן נתן לו חיילים להגן על יהודי חברון כשערביי המקום איימו לשחטם. הפחה אף רצה למנותו ל"חכם באשי" (רב ראשי רשמי) של האשכנזים בירושלים, אך הוא לא רצה להחליף את נתינותו האוסטרית בעותומנית למען הכיבוד הזה.
כשבא המשורר אברהם אלעזר (ד"ר לודוויג אוגוסט) פראנקל ירושלימה בתרט"ז ליסד את בית-הספר למל, הבטיח ר' ניסן כראש עדת החסידים לתמוך בו, אך בגלל הרעש הגדול שעוררו קנאי האשכנזים לא יכול להתיצב לצדו בגלוי אלא הסתפק בנייטרליות אוהדת. בכלל היו ר' ניסן וגיסו הרי"ד פרומקין בעתון "החבצלת" מתומכי ההשכלה על טהרת הקודש ושוחרי כל רעיון ומפעל לשיפור החיים בארץ ובעיר הקודש בחומר וברוח ויצרו בעדה האשכנזית את האגף המתון לעומת הקנאות של הפרושים. פראנקל עזר לר' ניסן בהשגת עזרה לבנין בית-הכנסת הגדול של החסידים, שנבנה בשנות תרי"ט-תרל"ג בניהולו הטכני של ר' ניסן, שפעל כאדריכל מומחה, ורק ברברים הקשים היה מתיעץ עם האדריכל הרוסי, שבנה אז בשליחות הצאר את בניני חצר הרוסים בירושלים. בתרכ"ט שימש מדריך במוסדות היהודים לקיסר האוסטרי פראנץ יוסף בעת ביקורו בירושלים לפני נסיעתו לפתיחת תעלת סואץ, ובאותה הזדמנות השיג מהקיסר אלף פלורינים (2000 פרנק) להשלמת ביתהכנסת. ואכן נקרא בית-הכנסת בפי העם על שם בונהו "נישה"ס שוהל" או "בית הכנסת של ר' ניסן בק".
בתרל"ט קנה יחד עם ר' שמואל מרדכי וארשאבסקי מגרש גדול מחוץ לשער שכם והקים על חלקו שכונה בשם "קריה נאמנה", שנקראה אח"כ בשם "בתי ניסן בק", ועל יתר השטח נבנו בתים לעולי חלב, בבל וגורג'יה. שכונות אלה נתנו הרגשת בטחון יהודי להולכים אל הכותל המערבי מצד מאה שערים והישוב היהודי נתקיים בהן עד מהומות תרצ"ו.
במשך כמה שנים היה מנהל "ועד כל הכוללים", וביחוד הרבה לפעול לחיזוק עדת החסידים ורכש לה בית-קברות מיוחד.
בהיותו קרוב לגיל שבעים הזמינוהו הצדיקים מבויאן ומסאדיגורה, בני ר' ישראל, שיבוא לבקרם. הוא סרב לצאת מן הארץ שמא ימות בגולה, וכשהבטיחוהו במכתביהם שישוב חי לירושלים נסע אליהם. זה היה ביקורו האחרון בחו"ל, בשנת תרמ"ד.
נפטר בירושלים, י' כסלו תר"ן.
צאצאיו: שמואל, מאיר חיים .
הרב שבתי יהושע
בן גבריאל, נולד בשנת תקע"ג (1813). משפחתו מתיחסת למשפחת קאלבריזיס הידועה. בהיותו בן חמש שנים התיתם מאביו. התפרסם כאחד מגדולי רבני זמנו. היה חריף, בקי ומקובל. בפי רבני זמנו היה מכונה בשם "חסידא קדישא". מעולם לא למד עם איש בטרם ידע מי הוא ומה מדותיו. בשנת תרכ"ח (1868) עלה לא"י והשתקע בירושלים. נחשב לאחד מראשי הישיבות "בית אל" ו"חסד אל" בעיר העתיקה בירושלים. כל רבני ירושלים שהכירוהו הפליגו בשבחו. בין תלמידיו נחשבים הראש"ל הרה"ג ר' יעקב מאיר, ר' בכור אהרן אלנקוה, ר' שמואל בנבנשתי, ר' יצחק פראנסיס ואחרים. הרבה לתת מתנות בסתר. למרות שחי בצמצום אסף כספים רבים בשביל בעלי-בתים ותלמידי-חכמים צנועים. הראש"ל הרב יעקב שאול אלישר מזכירו לשבח בספריו "איש אמונים" ו"שמחה לאיש". נפטר בירושלים בי"ח בטבת תרמ"א (1881). אשתו רחל בת ר' משה לבית מילו נפטרה ה' תשרי תרמ"ג (1882).
אהרן קנדינוף
נולד בבוכארה, בשנת תקפ"א (1821) לאביו מולה (חכם) משה כוג'ה כלאן (אדון גדול) קנדין , שהיה שר וגדול בבית האמיר מוזאפר חאן שליט בוכארה, נשיא היהודים ושופטם העליון בתוקף ממשלתי, כמו ראשי-הגולה בבבל בתקופת התלמוד והגאונים. אהרן נתחנך בבית אביו ובדרכיו וירש ממנו את המשרות הנ"ל. פעם הלשינו עליו, שהתקשר עם ממשלת רוסיה כדי למסור לידה את השלטון העליון על בוכארה. האמיר דן אותו למיתה ולהחרמת רכושו, אך מכיון שההאשמה לא הוכחה ונתברר שהיא כוזבת הסכים האמיר לבטל את גזירת העונש בתנאי שיתאשלם,