יאנוב, ובשנת 1905 יסד בית מסחר ליבוא וליצוא בשצ'וצין. קבע עיתים לתורה, למד עם צוות חברים בבית המדרש הגדול בשצ'וצין. היה ידוע כעסקן ושתדלן, מנאמני קרן קיימת לישראל, ומפעילי התנועה הציונית.
בשנת 1915, בימי האוקופציה הגרמנית בפולין הטילו עליו תפקיד של ראש העיר בשצ'וצין. את המשרה הזאת ניצל בהצלחה בשיתוף עם קצינים יהודים ציונים מגרמניה, במיוחד הרב הצבאי הד"ר זונדרלינג והרופא הד"רקלמוס (הנמצא כיום בקבוצת "יבנה" וחגג לפני זמן את יובלו ה-85) כדי להקל את חבלי האוקופציה הגרמנית ולבטל גזירות רעות ולהיטיב לבני-עירו.
בשנת 1932 עלה לארץ.
גם בארץ קבע עיתים לתורה - ללמוד וללמד.
פרסם מאמרים בעתונות העברית. נמצא תחת ידו בכתב-יד, תולדות העיר שצ'וצ'ין.
עוסק עד היום בצדקה וחסד, מוותיקי מתפללי בית המדרש "קהל חסידים" ברחוב בעל שם טוב, יסד חברה גמילות חסדים בשם "תפארת ישראל".
בימי מלחמת השחרור סירב לעזוב את דירתו ברחוב בעל שם טוב, ועמד על המשמר ביחד עם מגיני העיר, ולמרות גילו המופלג למד להשתמש בנשק חם, ועודד בזה את המגינים הצעירים.
צאצאיו: רות, שולמית .
בנו יעקב נספה בתאונה בתל-אביב, קרוב לעליתו לארץ.
שמואל הלוי
נולד בתל-אביב, י"ח אלול תרס"ט (4.9.1909).
לאביו הרב יוסף צבי הלוי (ראב"ד תל-אביב-יפו. ראה כרך א', עמוד 354) ולאמו הנדה בת הרב נפתלי הרץ הלוי (רבה הראשון של יפו ומייסד הרבנות המאוחדת בארץ. ראה כרך א' עמוד 102).
קיבל חינוך מסורתי, תיכוני, ימי וצבאי.
עד שנת 1930 חבר ההגנה.
ממיסדי בית"ר, גדוד מגיני השפה, מכבי האש בתלאביב, מראשוני מפקדי "זבולון", "הארגון הצבאי הלאומי" (אצ"ל), "אגודת הקצינים העברים", "לוחמי החזית העברים", "ברית החייל".
חבר הנהלת מחלקת הים של הסוכנות, ארגון השומרים, אגודת השומרים, לוחמי חרות ישראל (לח"י), הבריונים.
ממארגני ההפגנה ע"י הכותל המערבי בשנת תרפ"ט (1929).
ממיסדי קלוב התעופה הראשון בארץ.
חבר הנהלת אגודת יורדי ים זבולון, חבר הנהלת המוסד להדרכה של החבל הימי לישראל.
היה ממארגני עליה בלתי ליגלית, רכישת כלי שייט ונשק.
מפקד כיבוש אדמת רמת-טיומקין ואדמת עמק חפר (ואדי חווארת).
בשנת תרצ"ז (1937) השתתף ביחד עם אברהם יאיר (שטרן) ודוד רזיאל (בח) בחיבור הספר "האקדוח".
כתב רשימות על עניני ים ובטחון.
בגילוי גופותיהם של שטהל וזהר (בחולות מצפון הירקון - להרצליה) נאסר כחשוד ברציחת שני ערבים החשודים ברצח.
ביוני 1938 נאסר כחשוד ב"מחתרת" וישב בעכו.
בשנת 1946 נאסר בסוריה בשעה שבגלל סערה בים, נאלץ להתקרב עם ספינת אימונים של אגודת יורדי ים "זבולון" לחוף סורי, בדרכם לתורכיה.
ב-6 ליוני 1953 נאסר כחשוד בתור ראש מחתרת במדינת ישראל - לפי סעיף 111 מהחוק הבריטי ששרר בארץ, ושוחרר (17.9.53) ע"י התערבות ועדה צבורית ישראלית בכנסת.
כל חייו פעל בשאלות יצירת הכח העברי הלוחם לחירותו.
פקיד במפעל המים בעירית תל-אביב.
בתו: נילי-אילה (הינדה) לאמה רחל בת נח ליפמן (מראשוני המתנדבים מיהודי אמריקה לגדוד העברי הראשון - ליהודה. ראה כרך ששי, עמוד 2659).