במלחמת העולם, בראשית 1915, גורש למצרים בין יתר נתיני רוסיה. באלכסנדריה שכר לו דירה, שלא במחנה הפליטים, מצא לו עבודה בבנין והוסיף להשתלם ב"אקול דה פראנס" בהנדסה ובשרטוט. התנדב לגדוד העברי הראשון ("גדוד נהגי הפרדות") ויצא לחזית גאליפולי, ואחרי הנסיגה משם ופיזור הגדוד יצא ב-1916 אל קרוביו לניו-יורק. שם נסחף בזרם ההתנדבות לגדוד העברי הלוחם ואחרי שהשתתף בתעמולה יצא בעצמו עם הגדוד והגיע עמו עד לכיבוש א-סאלט שבעבר הירדן. בשובו ממסעיו לחופשה בקהיר העלה אתו לארץ בחורים חלוצים, שלא יכלו לקבל אז רשיונות כניסה לארץ. בהמשך שרותו בצבא עד שחרורו ב-1920 עבר קורסים להשתלמות במדידה והנדסה ובלימודים כלליים וקיבל תעודת-בגרות בריטית, ואחרי שחרורו חזר לעבודתו כמתכנן ובונה אחראי, וכשנערכו מטעם מרכז בעלי מלאכה וההנהלה הציונית שיעורי ערב לשרטוט ולעבודת-בניה, נתמנה הוא למנהלם. ב-1923 עבר בחינות מקצועיות מטעם מושל יפו וקיבל תעודת "אומן למלאכת הבנין", ועל סמך התעודה נמסרו לו עבודות ביצוע וניהול בבנייה של הצבא.
נשא לאשה את חליה בת שמואל שכטר. בשנים 1927-1921 אושרו כ-200 תכניות-בנין שלו בתל-אביב וסביבתה ובירושלים. בשנים 1931-1927 השתלם בלימודי אדריכלות והנדסה באוניברסיטת ניו-יורק ובמוסדות-לימוד גבוהים אחרים בארצות-הברית והתמחה בעבודה מעשית. ומאז שובו לארץ הנו ממשיך בתכנון וביצוע עבודות בנין מכל הסוגים בכל רחבי הארץ, ועד אילת הגיע. זכה בפרסים בעד תכניותיו לבנין בית-הכנסת הגדול ברמת-גן, למצבת זכרון ולבית-כנסת באביחיל, לבית המרחץ הגדול בנתניה. המשיך וממשיך להשתלם בקורסים שונים ובלימוד בכתב במקצועות הקשורים בבנייה ובייעול העבודה.
שימש בתור מומחה בועדות שומא ומטעם בתי המשפט למסי רכוש עירוני ובורר מכריע בעניני שומא ובעשרות סכסוכי בנין וקרקע.
ב-1921 נבחר לאספת הנבחרים הראשונה וב-1931 היה ציר בקונגרס הציוני ה-17. היה ממיסדי ארגון החיילים המשוחררים מהגדודים העברים וממיסדי מושבם אביחיל ומראשוני מתנחליו. פעיל בועד הפועל של מרכז בעלי מלאכה, וארגן בשביל חבריו שלש שכונות ותיכנן אותן. היה פעיל בשעתו ביישוב בעלי מלאכה בעזה (יחד עם ד"ר אברהם אמירה ). חבר הנהלת קרדיט למלאכה. היה יו"ר ועד שכונת גבעת-נער ועסקן בועד השכונות ופעיל בהן גם בעניני תרבות מסורתית (הרצאות בתנ"ך). אח במסדרי בני ברית והבונים החפשים ומכהן בהם בכהונות חשובות. סגן יו"ר הלגיון הבריטי בארץ ובנה את שכונתו הראשונה ליד רמת השרון. יו"ר ועד הצמחונים והטבעונים בארץ. חבר איגוד חבר העמים הבריטי בארץ. חבר באיגוד האדריכלים בארץ. כחבר ההגנה השתתף בהגנת תל-אביב ב-1921 וביתר הפעולות בכל השנים, היה קצין במשמר האזרחי והנו קצין בהג"א.
צאצאיו: יוסף (מתישב בכפר אביחיל), צפורה אשת יצחק קצור (מנהל בית-הספר בכפר אונו), מלכה אשת מרדכי קרטוני (פקיד בכיר בממשלה), אביגיל אשת אברהם ירימי (נהג ב"דן") ועשרה נכדים.
שמואל הירשנברג
נולד בשנת תרכ"ו (1866) בדרוהוביץ, שבמזרח גליציה (אז אוסטריה).
לאביו דוד (אורג-אומן) ולאמו שרה. אחרי שנה עברה המשפחה ללודז' שבפולין. שם גדל שמואל בעוני רב, אך החוש המיוחד ליופי התפתח בו משחר ילדותו והחל לתת לו ביטוי בציורים בעפרון במחברתו (רישומי הסתכלות והעתקת אילוסטרציות שבספרים ובעתונים) ובגיר צבעוני על גבי קירות.
בגיל 14 הכניסו אביו לבית-ספר לאריגה, בתקוה שבמהרה ילמד את המלאכה ויהיה לו לעזר בפרנסת המשפחה הגדולה ושהגיעה עד 10 ילדים). אך הנער אמנם זכה לתשבחות מוריו על ציוריו, אבל במקצוע לא התקדם, כי לבו לא נמשך אליו. כשחלה הנער בגיל 15, והרופא הפולני שטיפל בו התרשם מציוריו, שראה בהם ניצנים של כשרון גדול, שידל את ההורים שישלחוהו ללמוד ציור, ואחרי ששיכנע את האב שגם בציור אפשר להשתכר ממון, ואף אסף סכום כסף להוצאות, נסע הנער לללמוד בקורסים לאמנות בווארשה. שם לא התאקלם ואחרי זמן קצר חזר הביתה, ואחרי שנפרד מהוריו בהבטחה לשמור אמונים לחוקי היהדות עבר ללמוד באקדמיה לאמנות בקארקוב, שבראשה עמד הצייר הפולני הנודע יאן מאטייקו . התמיכה שקיבל לא הספיקה אלא לחיי דחקות בלבד, אבל המראות שספג בנפשו מהעיר ההיסטורית היפה, מההווי היהודי השרשי שברובע היהודי נושם היסטוריה גם הוא ומהסבל היהודי שנתגלם בפליטים מרוסיה אחרי עברם את הגבול ולפני מצאם לאן להמשיך את דרכם - כל אלה הבשילו בו במהרה את עיצוב יעודו כצייר יהודי מובהק, הנותן ביצירתו מבע לחיי עמו, לסבלו, לזכרונותיו ולשאיפותיו.