אחרי שתי שנות התקדמות יפה עבר להמשכת לימודיו באקדמיה במינכן, בתנאים חמריים קשים עוד יותר, על גבול הרעבון ממש, ופעמים רבות אף מעבר לו. כאן התמסר לצייר שתי יצירות יהודיות גדולות: 1) "הישיבה", 2) "אוריאל ד'אקוסטה עם ברוך שפינוזה הקטן". תלאות מיוחדות ומחלה, שהפילתו מעל רגליו בעקב חיי המחסור, אילצוהו להפסיק, אך הוא התגבר על הכל והשלים את שתי היצירות, שעוררו ענין רב בתערוכת אגודת האמנים במינכן ב-1887. ביחוד זכתה להצלחה כבירה תמונתו "הישיבה", שהוצגה אח"כ גם בקראקוב וב-1889 בתערוכה הבינלאומית בפאריס זכתה במדליה של כסף, ושוב הוצגה בתערוכה הגדולה ב-1891 בפאריס. את שתי התמונות הללו הוכרח למכור בזיל הזול, להוצאת המשך השתלמותו בפאריס. שם שיכלל את הטכניקה שלו ולמד הרבה מהציור החדש, אבל נשאר נאמן לנושאים יהודיים. שם צייר את "המן ואסתר". אח"כ חזר למינכן ושם צייר את ''בית-העלמין היהודי" ואת "בקעת העולם".
לפני עזבו את פאריס הכיר שם סופרת צרפתיה שעזרה לו באצילות נפשה ועודדתהו בבדידותו, ואחרי שנתגיירה נישאה לו לאשה והיתה לו בת-לויתו הנאמנה עד רגעו האחרון.
המצב הכלכלי הקשה של הוריו אילץ אותו לחזור ללודז'. שם צייר פורטרטים לפי הזמנה והוסיף ליצור על נושאים יהודיים, כגון: "בין מנחה למעריב", "קצת פוליטיקה", "שבת אחרי הצהרים", "היהודי העני", "יום כיפור" בהן חשף את היופי הנפשי והפשטות שבחיי יהודי פולין. תמונתו הגדולה "היהודי הנצחי" (הנמצאת כיום באולם-הירשנברג שבבית-הנכות "בצלאל" בירושלים), שיצר במשך ארבע שנים, זכתה במדליה בתערוכה בווארשה ונשלחה לתערוכה הבינלאומית בפאריס, אך בגלל הגיעה באיחור לא נשאר בשבילה מקום מתאים לעשות את הרושם הראוי. התלאות מוטטו את בריאותו, וב-1898 נסע לרומא, שם כבר ישם גיסו הפסל חנוך גליצנשטיין. באיטליה צייר שורת נופים בהירים (כגון "הכובסות בקאפרי" ועוד). בא שוב למינכן ובהשפעת רשמיו מאיטליה יצר קומפוזיציות דיקורטיביות-הרמוניות. אך במהרה חזר לדרך יעודו כאמן יהודי לאומי ויצר את התמונה המונומנטלית "גלות". אח"כ חזר ללודז' ולציור דמויות של יהודיה.
ב-1905 עבר לקראקוב והעביר שמה את הוריו הזקנים וסיפק את כל צרכיהם עד שמתו ב-1906. שם צייר שוב את שפינוזה. הפעם כשהוא הולך ברחוב שקוע בקריאה ומאחריו נראה קהל מחרימיו. וכן את התמונה הסמלית, מהחזקות ביותר, "הדגל השחור", המהווה תגובת האמן לפרעות שנת 1905 ברוסיה.
במכלול יצירתו על נושאים יהודיים הציג את ההווי היהודי כחלק אורגאני של ההווי האנושי הכללי, הראוי למבע אמנותי ולחשיפת היופי הטבעי שבו לא פחות מההווי של כל עם אחר. ומאידך בהבעת הטראגיות המיוחדת של הגורל היהודי בגלות הביע מחאה אילמת, אבל עזה ומזעזעת, כלפי חוץ, נגד אויבי עמו ולוחציו, ואילו כלפי פנים עורר את המסתכל היהודי למרוד בגורל זה ולהתנער לפעולה למען תקומת העם וחרותו במולדתו. ובכך שירתה אמנותו את התחיה הלאומית והקנתה לו את הזכות והחובה להעביר את פעולתו לארץ האבות הקמה לתחיה.
ואכן ב-1907 עלה לארץ, כשנענה להזמנת פרופ' ב. שץ לנהל את המחלקה לציור בבית-הספר "בצלאל" בירושלים. (על בית-הספר בתקופת-בראשית שלו ראה בערך ב. שץ , כרך שני, עמוד 2336).
בירושלים התמסר לחינוך-לאמנות ולעבודת-יצירה, תוך השתרשות במהרה בנוף ובהווי של העיר וסביבתה, כאילו בה נולד ובה גדל, הגה תכניות להאדרת יפי העיר, נשא את חלקו בקשיים הכלכליים של בית-הספר, ולמרות התעוררות מחלתו המשיך לעבוד - עד אפיסת הכוחות ועד שנפל מעל רגליו.
נפטר בירושלים, י"ט אלול תרס"ח (15.9.1908.).
יהושע פורר
נולד בריזינאוי (רוסיה). לאביו יהודה ליב פורר ולאמו צלה. קבל חנוך מסורתי בחדר ובישיבה. עסק בחו"ל בנכסי דלא ניידי.
היה פעיל ב"חובבי ציון" והיה חבר אגודת "מנוחה ונחלה".
נשא לאשה את שרה. בשנת 1893 אחרי שהמושבה רחובות נוסדה, שלח את שני בניו: יעקב ועזרא לא"י.
בשנת 1903 עלה לארץ עם שאר בני המשפחה. התישב במושבה רחובות. בנה בה בית ורכש נחלה. היה חבר ועד המושבה, גבאי בית הכנסת וועד התלמוד תורה במושבה.
נפטר ברחובות, י"א כסלו תר"פ (3.12.1919) והובל לקבורה בהר הזיתים בירושלים.
צאצאיו: יצחק, יוסף, יעקב, אברהם, עזרא, אליעזר, משה, אסתר ז"ל.
קלמן המאירי - קהת (פייארשטיין)
נולד בשאמוש אויואר (הונגריה) בשנת תרנ"ה (18.8.1895).
לאביו בנימין פייארשטיין ולאמו סרנה לבית פייאר שטיין. קיבל חינוך מסורתי בחדר ובישיבה של הרב יוסף גוטערר בקלוש, ואצל הרב המפורסם ר' משה גלאזנר בקלוש.
גמר אח"כ את לימודיו בבית הספר התיכוני למסחר.
בשנים 1915-18 שירת בצבא האוסטרי-הונגרי בדרגת קצין, וכשנתיים נלחם בחזית.
בהתעורר התנועה הציונית בטרנסילבניה בשנות 1917-18 הצטרף לתנועה ולקח חלק פעיל בכל פעולותיה.