בשנת 1920 עלה לארץ (לפני זה ביקר בארץ). עבד בתור מורה ופועל בגדוד העבודה בכביש טבריה-צמח. אח"כ עבד בחברת החשמל.
היה ממיסדי וראשוני ההסתדרות וציר לועידת הסתדרות העובדים העברים הכללית בא''י.
היה ממניחי היסוד לקבוצת "עין-חרוד", והיה חבר בה.
בשנת 1931 נשא לאשה את חנה בת צבי הירשברג. מורה בסמינר למורים שע"ש שיין מיום הוסדו.
כתב מאמרים ב"קונטרס", "הפועל הצעיר", "דבר" ועוד.
חיבר ספרים; "במחנך" (ע"י הוצאת ספרים עבור צעירים, קיוב, רוסיה); "על המפתן"; "סיפורים לילדים" ; "כך סיפרתי לילדתי" ; "ככה סיפרו לי להליכותינו" ; "מפה ומשם"; "אני קורא בתורה" ; "מן הסף ולפנים".
השתתף בהוצאת "עם-עובד" : "על הסף".
צאצאיו: רזי (פקיד באוניברסיטה בת"א), רוחמה אשת מרדכי קליין, מירה.
ר' משה ויטנברג
נולד בויטבסק (רוסיה) בשנת תקפ"ה (1825). לאביו ראובן ויטנברג. קיבל חינוך מסורתי בחדר ובישיבה. למד דקדוק (אף שאביו התנגד). היה בעל קריאה טוב, לפי חוקי הדקדוק ובהכרה יפה.
נשא לאשה את חשה. שלוש שנים לפני פטירתו נשא לאשה אלמנה צעירה. עלה לארץ בשנת תרמ"ב (1882) והתישב בירושלים.
הביא עמו כחצי מיליון רובלים רוסיים. סכום זה נחשב בימים ההם לסכום עצום.
היות ולא נולדו לו ילדים החליט להציב לו יד ושם בירושלים ע"י הקמת בתים ושכונות בתוכה, שיהיו לתפארת.
בשנת תרמ"ד (1884) קנה שני בתים גדולים בקרבת שער שכם, שהכילו כעשרים דירות בנות 3-2 חדרים.
בשנת תרמ"ה בנה שכונה בת 39 דירות על מגרש גבוה למעלה משכונת "מאה שערים" וקראה לשכונה בשם "שערי משה". הרחוב העובר ע"י השכונה הזאת נקרא "רחוב ויטנברג".
קנה בתים גם בעיר העתיקה ומחוץ לשער שכם, וכן קנה את הכרם הידוע בצפון ירושלים החדשה מאת משה בריינסקר (שהיה מגואלי אדמת "מוצא" ליד ירושלים) שהיה נטוע עצי פרי. על שטח זה ניבנו אח"כ בתי "כולל הורודנא" ו"כולל וילנא" ובתי "פליטי רוסיה".
קנה מהערבים שטח קרקע גדול למעלה משכונת "בית ישראל" שמכרה אח"כ לראשי עדת יהודי בוכרא, להרחבת שכונתם הגדולה "רחובות" (שכונת הבוכרים) בירושלים.
קנה מערבים שטח קרקע גדול במעלה הר הזיתים בשותפות עם הגביר ר' פנחס נימנסקי (מאומאן, פלך קיוב שבאוקראינה הרוסית) שהשתקע בירושלים, לשם בית קברות עבור החברה קדישא של כולל חב"ד וכולל וואלין (שנפרדו מכוללות החסידים מהחברה קדישא של הפרושים ויסדו להם בתי קברות - כל כולל לחוד).
היה זורע חטה בכל שנה על הנ"ל (אחרי שלא הצליח לקבל רשיון לבית קברות) ע"י אריס ערבי (היות ולא נמצא בימים ההם יהודים בירושלים שעסקו בעבודת האדמה). בחוזה שהיה עושה בכל שנה עם הערבי היה סעיף מיוחד, שאסור לו (לערבי) לחרוש בשור ובחמור יחדיו וכן, אסור לו לזרוע כלאיים. החטה היתה נשמרת לשם מצה שמורה . ואחרי הקציר היה מפריש מהתבואה תרומות ומעשרות כדת, והיה מקיים בה את כל המצוות התלויות בארץ. את החטה היו טוחנים בכל הזהירות הדרושה לשם מצה שמורה, וביום ערב פסח היו אופים מקמח זה את המצות. היה מזמין את הרב שמואל סלאנט זצ"ל (ראה כרך א', עמוד 284) ושניהם היו נוכחים בכל זמן האפיה, והיה משתתף בשמחה באמירת ההלל בעת האפיה, והיה מכבד את הרב ב"מצות מצוה" ל"סדר".
כשהרב משה יהושע יהודה ליב דיסקין זצ"ל, הרב דבריסק עלה לארץ והשתקע בירושלים, יסד בשנת תרמ"א (1881) בית מחסה ליתומים עניים (הידוע כ"בית היתומים דיסקין" בגבעת שאול בירושלים) - (ראה כרך ב', עמוד 565). לשם זה קנה בירושלים החדשה חצר גדולה מידי ערבים, שילם חלק מהסכום ונשאר חייב אלף נאפוליון , נגד שטרות בחתימת ידו לזמנים קבועים. אחרי שהתאזרח בתור נתין עותמני, ולפי החוק העותומני אפשר להושיב בבית האסורים בעד אי תשלום שטר, ואחרי שלא מצא תורמים בחוץ לארץ שיתרמו את הסכום הדרוש, בא לעזרתו משה ויטנברג ושילם את השטרות, וכך הציל את הרב דיסקין ממאסר. את הדירות היה משכיר במחירים זולים.
בדירתו אשר קנה בעיר העתיקה, התקין בית כנסת עם עזרת נשים. היה מגיד בכל יום בבית הכנסת שלו, אחר תפילת שחרית, שעור בשולחן ערוך, ובין תפילת מנחה למעריב - שעור ב"עין יעקב".
עזר לאליעזר בן-יהודה בגמילות חסדים. היות ור' משה ויטנברג כשאר בני דורו האדוקים היה נגד הדיבור