אצל ממשלת הונגריה למו''מ בדבר לגליזציה קול התנועה הציונית.
ב-1909 ערך את התזכיר לממשלה בעד אישור התקנון של ההסתדרות ציוני הונגריה. (בתשובה לתזכיר זה ניתן האישור רק לאחר 19 שנה, אבל בינתים שימשה שתיקתה של הממשלה היתר חוקי לפעולות ההסתדרות).
בשנים 1918-1911 היה נשיא ההסתדרות הציונית הארצית, ובתפקיד זה ביקש והשיג מאת הממשלה ב-1916 את הרשיון לקליטת פליטי-מלחמה יהודים מגליציה ומבוקובינה בהונגריה, אף כי הנציגות הרשמית של הקהילה הלא-אורתודוכסית התנגדה לכך, מטעם "למה יאמרו הגויים", שליהודי הונגריה, "המתימרים להיות מאדיארים לכל דבר", ישנם קשרי סולידריות אתנית עם בני דתם מארצות אחרות. ובמוצאי מלחמת העולם, כשהמוני החיילים החוזרים מהצבא המתפורר לכפרים ולעיירות שבאזורי הספר החלו מתפרעים ופורעים ביהודים, וממשלת המדינה המתארגנת מחדש אחרי מהפכת אוקטובר 1918 נבצר ממנה לבלום את ההמונים, - אירגן סרןהמילואים ברגי, באישור הממשלה ובתמיכתה, חיל הגנה עצמית יהודית, שהכיל אלפי חיילים וקצינים, שהתנדבו לכך אחדי שובם מהחזיתות. החיל הזה נקרא רשמית "פלוגת חיל-חירום", ולא-רשמית נקרא גם במשרדי הממשלה בשם "חיל-החירום הציוני", שנשלח למרכזי התסיסה, ועל פי רוב הצליח בעצם הופעתו לרסן את המתפרעים ובקשרים החברתיים שיצר עם האוכלוסיה היהודית במקומות עשה תעמולה לציונות.
בשנים 1920-1918 שירת את המדינה במשרד המסחר והתעשיה בתור מנהל כללי ומפקח על המחירים במחלקה לתעשיה כולל התעשיה הכבדה ועזר לאירגונו-מחדש של המשק אחרי צמצום שטח המדינה.
בשנים 1935-1920 היה ראש המשרד הארצישראלי המרכזי בבודאפשט. בתפקיד זה אירגן ב-1920 את עלייתם של כמאה מהנדסים מהונגריה, שהעשירו את הפוטנציאל הטכני של הישוב המתהווה והנהיגו בארץ את הבנייה בביטון מזוין, ובמשך כל השנים פעל רבות למען ההכשרה והעלייה החלוצית והאזרחית ולהסרת מכשולים מעל דרכה - עד שב-1935 עלה עם משפחתו להשתקע בארץ.
כן היה חבר פעיל בהנהלת הג'וינט בהונגריה.
בפעילותו הציונית לא רדף אחרי כיבודים והסתמך בשלש הופעות בחו"ל כציר ציוני הונגריה: בקונגרסים הציוניים בהאמבורג ב-1909 ובווינה ב-1925 ובוועידת לונדון ב-1920, ואף אליהן נסע על חשבון עצמו. בכלל שירת את הציונות בהתנדבות והסתפק בהכנסות מעבודתו המקצועית, שגם בה פעל גדולות.
התחיל כמהנדס במספנת גאנץ-דאנוביוס בבודאפשט והמשיך כמהנדס עצמאי, שהתמחה במיוחד בקונסטרוקציות ביטון וברזל. הוזמן לנהל בניית בית-החרושת לקטרים של חברת ווסטינגהאוז בג'ינואה שבאיטליה, בנה בהונגריה גשרים ובתי-חרושת ואת בית-הכנסת הגדול באזור העשירי של בודאפשט.
ב-1921 הוזמן על ידי המהנדס יונה קרמנצקי , יו"ר הקהק"ל בווינה להדרכה קונסטרוקציונית בבניית ביתהחרושת סיליקט בתל-אביב. ואחרי עלייתו בנה כאן את בית-הדר, בו הונהג על-ידו בראשונה בתל-אביב השימוש במנוף לבנייה גבוהה, חלק מבית-החרושת "גביש" בראשון-לציון, ועוד ועוד, והוא שעשה את החישובים הסטאטיים לגשר על נהר פרת, שבנה המהנדס ארפד גוט במלחמת העולם, והיה יועצו הטכני של אליהו גולומב בייצור נשק להגנה.
בארץ המשיך בפעילות ציבורית בהתאחדות עולי הונגרית ובהתאחדות ותיקי "מכביאה" הבודאפשטית, שהיה ממיסדיה ביזמת הרצל. פירסם מאמרים, מחקרים ומסות בהונגרית בעתונות הציונית והכללית ובכתבי-עת משובחים ברמתם.
ב-1933 הוצג בהצלחה רבה בתיאטרון בודאפשטי מחזה שחיבר. באותה שנה יצא מפרי עטו הרומאן "בצל אל" על רקע ארצישראלי, שהבקורת ציינה אותו כ"אפוס יהודי חדש", ובעזבונו הספרותי בכתב-יד נשארה גם דרמה על משה ויהושע וכיבוש הארץ.
גילה והמחיש את האפשרות להשתמש בשופר היהודי יצירות מוסיקליות מורכבות במבנהן.
גם בארץ כתב מפעם לפעם ב"הבוקר", "דבר", בגליון האחרון של "העולם" ובעתונות של עולי הונגריה.
נפטר בתל-אביב, כ"ה תמוז תשי"ג (8.7.1953).
בתו: חוה אשת ד"ר יקותיאל צבי זהבי (ראה בכרך זה).
ב-1957 קראה עירית תל-אביב רחוב על שמו בשכונת יד אליהו, מקום מגוריו בשנותיו האחרונות.
יוסף ברפל
נולד באודסה (רוסיה), י"ד חשון תרנ"ז (סוף 1896).
לאביו יצחק ולאמו חיה בת אריה ליב רבינוביץ .
קיבל חינוך מסורתי וכללי. השתלם באוניברסיטה ברוסיה.
היה פעיל במשרד הא"י, ב"החלוץ" ו"צעירי ציון" ברומניה.
בשנת 1918 נשא לאשה את סימה בת יצחק וינשטיין (נפטרה ברמת-דוד, כ"ו חשון תש"ו 2.11.1945)ובזיווג שני נשא לאשה בשנת 1958 את גילה בת סולומון טרכטנהרץ.