בישיבת חברון בירושלים וזמן מה ב"היכל התלמוד" בתל-אביב, וגם בארץ הוסמך על-ידי ראשי הרבנים וגדולי-תורה נוספים.
בחורף תרצ"ט בווילנא היה ממקורביו של הגאון רבי חיים-עוזר גרודזינסקי זצ"ל, שהיה לפנים רבו של אביו.
בל"ג בעומר, תרצ"ט (1939), נשא לאשה בגרודנה את חנה-רשל בת ר' מאיר-שמואל וויטקינד הי"ד מאמדור (אחיו של הרב הלל וויטקינד , ראש ישיבת "בית יוסף" בתל-אביב).
בתש"א (1941), נתמנה לר"מ בישיבת פתח-תקוה (ישיבת לרמז'ה לשעבר), ובמשך השנים הגיע למעמד ראשה ומנהלה. הרחיב אותה בהוספת "כולל האברכים", הישיבה לצעירים "נחלת ראובן" ובתי המתיבתא לנוער עולה, והעלה אותה לאחת הישיבות הגדולות בארץ בכמות ובאיכות, ובמידותיו התרומיות, בכשרון-המעשה הניהולי ובכושר-הנאום הלוקח לבבות רכש אהדה והוקרה לאישיותו ולתורה שהוא מרביץ בישראל. מבין תלמידיו הגיעו רבים לעמדות חשובות בעולם הרבנות והישיבות בארץ ובתפוצות.
צאצאיו: הרב חיים-עוזר, אברהם יצחק, מינה, שמו אל-מאיר, מלכה.
דוד גולדנברג
נולד בשנת תרכ"ז (1867), בגנצ'רסט שבפלך בסראביה, רוסיה.
לאביו שאול (סוחר אמיד, בן ר' יעקב , סוחר אמיד וראש הקהילה היהודית במקום) ולאמו לאה . התחנך על לימודי היהדות בקישינוב ובמקומות אח רים וספג בנפשו לכל ימיו את השראת ההוד אל קדשי ישראל. בערבים היה קורא בספרות העברית החדשה דאז, מהספריה הגדולה של סבו, ובהשפעת הרומאנים ההיסטוריים-המיקראיים של מאפו הצטרף בגיל 16 לתנועת חיבת ציון, ובשבתות היה בין החברים המתכנסים בבית אביו של מאיר דיזנגוף והושפע מגדולי אישיה שהכיר שם. השתתף גם בכינוס היסוד של "הוועד האודיסאי של חובבי ציון" ופעל לטובתו במסירות ובהצלחה בתור מורשה בעיר טאטארבונארי שבבסראביה, מקום מגוריו אז.
ב-1891 נשא לאשה את פרל בת זלמן איצקוביץ. השפיע לפחות על אחיו הצעיר אברהם גולדנברג בן ה-18 להתחיל בעליית המשפחה, והוא שהשתתף בעמלבראשית של ייסוד הנקודה "נחלת ראובן" (הגרעין הראשון של המושבה נס ציונה). כמורשה הוועד האודיסאי התכתב ב-1903 עם הרצל , שהציע לו לעלות לארץ ואף עזרה בהלוואה לסידור ראשון. ואכן בא באותה שנה, אבל לא מצא אפשרות מתאימה להסתדר וחזר לרוסיה. אחרי פרעות קישינוב ב-1905 בא שנית, קנה כ-250 דונם אדמה ליד פתח-תקוה, על מנת לנטוע שקדים ועצי פרי אחרים. כחצי שנה עשה כאן בהכנות, ומשלא עלה הדבר בידו, השתתף עם קבוצת חובבי ציון בייסוד המושבה החקלאית "מסילה חדשה" שליד קושטא, כצעד ראשון להתנחלות בממלכת השולטן, על מנת לעשות משם את הצעד השני להתנחל בארץ-ישראל שבממלכתו, ולהתחלה הביא שמה את בנו יעקב בן ה-15 להתאמן בעבודה החקלאית. והנה הגיעו שמה מכתב מאת אברהם אחיו, בעצה טובה למכור הכל ב"מסילה חדשה" ולעלות לארץ. אז חזר לרוסיה, חיסל את עסקיו וב-1912 עלה עם כל משפחתו והחל לעסוק במסחר ובפעילות ציונית.
משפרצה מלחמת העולם ב-1914 והשלטונות פתחו ברדיפות וגירושים נגד נתיני רוסיה, השתתף עם מאיר דיזנגוף בפעולות להקלת מצבם. אך בסוף הוכרח גם הוא, כ"נתין האויב", לרדת עם משפחתו מצרימה, ודרך ארצות הבלקאן חזרה לרוסיה, ולרגל גירוש התושבים מטאטארבונארי הוכרח להתיישב באודיסה. שם עסק בעבודה חקלאית בשדות הירקות של האיכרים הבולגארים שבקירבת העיר, שבתור "נתיני האויב" גורשו מנחלתם. אך נשאר נאמן למשאת נפשו לחזור לארץ אחרי המלחמה, ולשם הכשרה נוספת לחיים בארץ בעתיד שלח את יעקב בנו ללמוד מסגרות-מכונאות בבית-הספר "טרוד" באודיסה. גם תחת השלטון הסובייטי המשיך בעבודה החקלאית ובהנהגתו הסתדרה קבוצה, שהכילה כ-30 משפחות יהודיות, והשלטון עזר להם בהלוואה ובהקלות אחרות. עסק גם בפעולות עזרה לפליטי ארץ-ישראל (בעיקר מצפת), שנשארו תקועים ברוסיה, והיה מראשי היוזמים והפעילים בהשגת הרשיון ובארגון להתחלת העלייה מרוסיה ולשיבת הפליטים באניה מיוחדת, היא אנית "רוסלאן", שנרשמה לזכרון בספר תולדות חידוש העלייה אחרי מלחמת-העולם הראשונה.
בחנוכה תר"פ (דצמבר, 1919), הגיע חזרה עם משפחתו ומאז עסק במסחר ובפעולות לאומיות וציבוריות עד סוף ימיו.
נפטר בתל-אביב, כ"ט שבט תש"ג (6.1.1943).
צאצאיו: צפורה אשת מכס קרטנשטיין, ברכה אשת ישראל שפירא, שרה אשת אהרן השחר, יעקב, הרצל (הרץ), אברהם, יצחק ז"ל.