גילה כשרון לשפות.
היה מנהל מפעלי אריגה וטויה אס. קצאו. של משפחתו בבאבי שבצ'כוסלובקיה וכן גם מפעלי ב. שפיגלר ובניו בחרונוב במדינה זו.
במלחמת העולם הראשונה שירת כסגן בחיל התותחנים בצבא האוסטרי והיה מרבית הזמן בחזית הרוסית.
ביקר בארץ כתייר בשנת 1929.
עלה לארץ בשנת 1933.
מאיר דיזנגוף ואריה שנקר ניסו להשפיע עליו להקים את מטווייתו בתל-אביב, אך דחה הצעתם. ביקש מקום מבודד. דחה את הצעתם של הקהק"ל להקציב לו שטח אדמה. רצה להיות עצמאי.
הממשלה הצ'כוסלובקית איפשרה העברת חלק מהונה של המשפחה לא"י ובמטווית מולר בחו"ל הוכשרו 20 צעירים יהודים מגרמניה, מפולין ומצ'כוסלובקיה.
משנת 1934 ממיסדי חברת "אתא" בע"מ בסיועו הפעיל של בן-דודו אריך מולר , ומנהלה ובעל רוב מניותיה ב"כפר אתא". באוגוסט 1935 החל המפעל בייצור תקין. התוצרת מצאה דרכה לשוקי חוץ רבים ואף למדינות ערב הגיעה.
חזר לאירופה וב-1938 חזר לארץ. המפעל הראשון כלל מטוויה, בית אריזה ובית אשפרה.
בעת מלחמת העולם השניה נבנתה לידי מתפרה והמפעל עבר לשטח הקונפקציה. בד בבד עם זאת שקד על פתיחת רשת של חנויות מיוחדות.
באמצעות "חברת נאמני אתא בע"מ" שהחזיקה ב-240 אלף המניות מסוג א' היה מכריע בכל ענין, קטן כגדול. המפעל נערך בעשרות מליונים לירות.
בתקופת המדינה התפתח המפעל בצעדים מהירים עד שהפך לתשלובת, החל מטוויה וכלה בתפירת בגדים.
התגורר סמוך לבית החרושת. היה ראשון הבאים ואחרון העוזבים אותו. היה זוכר פרטי-פרטים הקשורים בתהליך הייצור, מקומם של חלקי חילוף ופרטים אחרים.
התבלט בתקופה מסוימת בגישתו הפטריארכאלית לפועלים שגהג לשלם להם למעלה מהתעריף המקובל בענף. כן הוא דאג לשיכונם של רבים מעובדיו בכפר אתא.
בשנת 1956 בפרוץ השביתה המפורסמת במפעלו היו העקרונות חשובים בעיניו יותר מן ההפסד הכספי הגדול, והוא סירב להכנע לדרישת ההסתדרות להגדלת שכר העובדים - דרישה שנראתה בעיניו כבלתי צודקת. "לא לשם תיקון עולמנו החלטנו מה שהחלטנו", הדגיש אז באזני פועליו, שאין כאן ענין של מערכה בין ההסתדרות להתאחדות בעלי התעשיה (שבה לא היה חבר) או בין מעמד העובדים לבין מעמד הרכושנים, כי אם "בין בעלי בינה למחוסרי בינה".
כשעוררו בפניו שאלת המתנות לחגים שמעניקים מפעלים אחרים לעובדיהם, היתה תשובתו נזעמת: "אתם אינכם קבצנים ואני אינני מחלק נדבות''. כשנתעוררה שאלת משכורת החודש ה-13, הסביר: "אינני רשאי ליטול על עצמי התחיבות שאיני יודע אם המפעל יוכל לעמוד בה". לעומת זאת הנהיג במפעל הסדר, לפיו מתחלקות הדיבידנדות מרווחי החברה: 70 אחוז למחזיקי המניות ו-30 אחוז לפועלים. את בחירת שיטת החלוקה השאיר בידי הוועד וכאשר זה הגיע למסקנה שיש להעדיף את העובדים הייצרנים על עובדי המינהל והשירותים, גרם הדבר קורת-רוח מרובה להנס מולר .
כינו אותו "האדם בעל העקרונות". אחרים כינו אותו "דיקטטור", אף שהיה מעביד ליברלי.
כתב מאמרים על נושאים כלכליים.
היה חובב מוסיקה ואמנות.
היה חבר המפלגה הליברלית.
פעל בשטחי ציבור, בעיקר בסיועו למוסדות סוציאליים וכן בדאגתו להכשרה מקצועית.
במשך 7 שנים היה חבר הקורטוריון של הטכניון בחיפה ובמושבו האחרון של גוף זה שימש כיו"ר וועדת ביה"ס המקצועי.
נפטר בחיפה, ג' תשרי תשכ"ג (1.10.1962).
שלמה דיקמן
נולד בוורשה (פולין) בשנת תרע"ז (1917).
קיבל חינוך מסורתי בחדר, בביתו ספג חיבה לעברית ולספרות. דודו היה הסופר והמדקדק הנודע ש . ש קנטרוביץ, קרובו - ש. אנסקי , מחבר "הדיבוק". עוד בילדותו ניכר היה בו כושר תפיסה וזכרון בלתי רגיל, ומשהגיע לגמנסיה "חינוך", התבלט מיד כעילוי. שאלותיו הביכו את המורים, ולא פעם עלו ידיעותיו על ידיעותיהם, ומשהיה מציק להם בשעורים, היו נפטרים ממנו ע"י הוצאתו מהכיתה...
בן 15 היה כששלח ידו בתרגום. תרגם לפולנית שיר של ח. נ. ביאליק והדפיסו בעתון. התרגום היה מלאכת-מחשבת.
הוא גם ניחן בכשרון חיקוי נדיר, וכן הראה כשרון לצייר קאריקטורות, מכייר, ואיש לא ידע אנה יפנה