היה ממקורביו ובאי ביתו של יצחק בן-צבי ז"ל. עמד במגע עם מנהיגי הישוב בירושלים - חכמיה וסופריה, ומקורב ביותר להוגי "הפועל הצעיר" ולאנשי תנועת העבודה.
בו בזמן הקדיש ממיטב זמנו לפעולות חינוך ילדי ישראל שנעשתה לו מטרה ושליחות בחייו. ייסד את תלמוד התורה בעיר העתיקה לילדי העניים על יד ישיבת "שערי שמים" ודאג למחסורם. גייס כספים לתרומות והעמיד חבר מורים וערך את תכנית הלימודים ונתן שיעורים בתלמוד, בתולדות ישראל ותנ"ך.
ביתו בירושלים היה פתוח לשוחרים רבים מהם שבאו לשמוע לקחו בנושאים שונים, ומהם שבאו לבקש עזרתו בסידור בעבודה, במיוחד מהנוער והצעירים שהגיעו מבסרביה ואוקראינה, ובהם מתלמידיו לשעבר ורבים נשארו בביתו ועל שולחנו עד שהגיעו לכלל סידור.
בכל אלה נטלה רעיתו אדיל חלק פעיל ביותר והיתה דואגת לצעירים אלה כמו לבני ביתה ומסייעת בידם (כפי שנהגה גם בחו"ל).
היתה מפורסמת בין נשי ירושלים בהליכותיה האצילות, בתבונתה חכמתה, צדקתה ואהבת הבריות. יחד עם הרבנית הרצוג ועוד נשים כבודות יסדו את אגודת "חונן דל" שתמכו בתלמידי חכמים עניים ודאגו לכל מחסורם, להם ולבני ביתם בלבוש, במזון, בשכר לימוד, שכר דירה, בריפוי וסעד (עם פטירתה נקראה האגודה "חונן דל" על שמה וקיימת ופועלת עד היום הזה).
היתה מקיימת חוג נשים בביתה. והיתה מקריאה בפניהן מאגדות התלמוד ופרקים בתנ"ך, בשפה האידיש, ומשוחחת אתן מענינא דיומא בעיות הארץ והגולה, חינוך ילדים, וחיי משפחה תקינים.
נפטרה בתל-אביב בי"ג סיון תש"ח.
כאדם שנתמזגו בו מזיגה שלמה יראת שמים, אהבת ישראל ותורתו, ארץ ישראל ושפתה וחכמת ישראל לדורותיה, החל להרגיש מבעוד מועד את ניתוקו והתרחקותו של הדור הצעיר מערכי היהדות המסורתיים וערכי יסוד של האומה וקיומה, הזנחה ועזיבה והחלל הריק ההולך ונוצר בחייהם.
ביקוריו אצל בניו חברי עין חרוד ויגור שהיו מהמיסדים והפעילים בחיי הקבוצה, גרמו לו אושר רב למראה היצירה הגדולה של חברה חדשה וחקלאות מסועפת. אולם דאג הרבה על חיי החולין שבהם על חוסר שרשיות בגלל הזנחת ערכי היהדות המוסריים הלאומיים והדתיים. וקבל על סתימת מעינות העושר התרבויים שנוצרו במשך דורות רבים.
הגיע להחלטה להעלות בפרקים מובחרים ובשפה פופולרית את ספר "תורת חיים" (עדיין בכתובים). ב-20 פרקים של הספר המיועד לדור הצעיר הוא מעלה ומפרש את כל ערכי המוסר הלאומיים והאנושיים הכלולים במצוות שבתורה ובמסורת וחשיבותם הנעלה בחיי יום יום של האדם היהודי, המשפחה היהודית והאומה כולה, בהדגשת אלו מהמצוות הקשורות עם חיי ומנהגי הארץ. מצוות ומסורת המלווים את האדם היהודי יום יום ובשבת, חג ומועד, מלידתו ועד יומו האחרון עלי אדמות תוך השואת מנהגים ומסורת והליכות חיים של עמים אחרים במלאות לו 60 שנה החל בכתיבת ספרו תולדות חייו. "ששים שנות חיים" (עדיין בכתובים).
בספר זה הוא מגולל יריעה עשירה על תקופה רבת אירועים במדינת רוסיה, ובישוב היהודי ברוסיה ואוקראינה. על תנועת החסידות, חצרות הרבנים, ההשכלה, התנועה הציונית ותיאור המצב הכלכלי. תיאור נפלא על ערים ועיירות שבסביבה, אישים, דמויות, תיאור של העיירה שפיקוב מראשית ימיה והדמויות השונות שבעיירה, תיאור נרחב על תולדות המשפחה המסועפת.
מותו של הבן הצעיר שלמה ז"ל שנפל בתאונת עבודה ביגור, בשנת תרצ"ב, דכאה מאד את רוחו ולא אבו ההורים להתנחם (ראה בכרך זה) והקדיש את הספר לזכרו.
עם עלות היטלר לשלטון ועם גבור הגזירות והאימים שירדו על קהילות ישראל בגולה, גברה הדאגה והמצוקה בלבו והיה מלא צער על שאין הוא נמצא אתם בצרה ובשביה, לנחם לעודד ולחזק ידי רפים. כל מכתביו לבניו ולידידיו מתקופה זו מלאים צער ויגון על שואת בית ישראל ועל תינוקות של בית רבן שכה אהבם, העולים במוקד ואין עזרה ואין תושיה.
בשנת תש"ד נפל למשכב וב-י"ז תמוז תש"ד נפטר בירושלים.
לפי צוואתו נקבר ליד קבר בנו שלמה ז"ל ביגור.
צאצאיו: חוה ז"ל אשת יצחק דארמאן, עקיבא גוברין (שר התיירות במדינת ישראל, ראה ערכו בכרך זה), פנחס גוברין (ראה ערכו בכרך ד' עמוד 1664), שלמה ז"ל (ראה בכרך זה).
ראובן סיוון (סילמן)
נולד בירושלים בשנת תרע"ה (1915).
לאביו המורה והסופר קדיש יהודה סילמן (ראה כרך א', עמוד 355) ולאמו אסתר .
גמר את הגימנסיה העברית ברחביה, ואת בית המדרש למורים בבית הכרם.
באוניברסיטה העברית למד לשון עברית כמקצוע ראשי, וכן ספרות ומקרא.
התנדב לצבא הבריטי במלחמת העולם השניה וקיבל את תעודת "מ.א." רק בשנת 1946.
במלחמת השחרור היה מפקד שכונת הפועלים בבית הכרם. נפצע קשה ובילה שנתים בבית-חולים. ניתוחים וטיפולים הצילו את רגלו.
היה מנהל בית ספר לבנות בשכונת "ימין-משה", לפני שהתגייס לצה"ל.
בצה"ל היה רק 27 יום, מרבית הזמן בילה בביתחולים צבאי.
אחרי שהבריא, נכנס לעבודה במשרד החינוך.