בחיבוריו ובמחקריו גילה בקיאות וחריפות בספרותנו על כל צורותיה.
עוד בנעוריו נמשך לרעיון הציוני, עמד בקשרים עם ד"ר הרצל וברבות השנים היה ממנהיגיה הרוחניים של התנועה הציונית.
ב-1902 נתמנה כמרצה לתולדות ישראל ולמקרא ב"קולגיה רביניקו איטלינו" (בית-המדרש לרבנים) בפירנצה (פלורנץ) שבאיטליה.
ב-1904 נקרא לכהן כפרופסור הלשון העברית וספרותה באוניברסיטה שבאותה העיר. יסד שם את האגודה הציונית והיה נשיאה. עלה בידיו לחולל בקרב היהדות האיטלקית האדישה לתחיה הלאומית, תנועה ציונית, עשה לה נפשות והיה מנציגיה העיקריים באיטליה.
ב-1912 נבחר לרב ראשי בטרייסטה, שהשתייכה אז לאוסטריה. כאן פעל רבות למען מוסדות-צדקה, ובמיוחד דאג בשנות מלחמת העולם הראשונה לאלמנות, לפליטי-המלחמה וליתומי-הפרעות ברוסיה. למטרה זו ביקר פעמים אחדות במשכונות-ישראל באירופה. יסד כאן את העתון היהודי בשפה האיטלקית "מבשר ישראל", שבו ובבטאונים איטלקיים-יהודיים אחרים הטיף לדעותיו הלאומיות.
ב-1914 ביקר לראשונה בארץ ישראל ואת רשמיו ממסע זה פרסם בסידרת מאמרים בעתונו ואחר-כו בספר.
נתקבל לשיחה אצל הקיסר קרל ראשון וביקש ממנו הבטחת זכויות היהודים כמיעוט לאומי וכן תמיכה בציונות. העתונות היהודית כתבה אז בשבחו בשל הופעתו האמיצה והגאה בפני הקיסר והצגת תביעותינו הציוניות.
ב-1918, לאחר פטירתו של הרב הראשי משה גידמן (נמנה עם "רבני המחאה", "פראטעסט-ראבינער", הנודעים מתוך התנגדותם לציונות) נתמנה כרבה הראשי של ווינה המעטירה, בהמלצתו של הרב הישיש גידמן , בעודו בחיים, למרות הניגוד המוחלט בין שניהם בהשקפותיהם הלאומיות. כרב בווינה נעשה למנהיגה הרוחני של הקהילה היהודית, כבש אותה בהדרגה והשפיע עליה בנאומיו ודרשותיו המצויינים ושובי-לב, חדורים הכרה לאומית יהירה, שעשו רושם רב על צאן-מרעיתו, בהיותו נואם רב-כשרון ועתיר-ביטוי.
חיות, בנאומיו ב"בית הכנסת זייטנשטטן" בוינה - בדברו אל הקהל לא היה נוגע בדברים שבין אדם למקום. מרכז מעייניו ועניניו היה היחס שבין אדם לחברו. לא היה זה מדרכו - דרך מרבית רבני ישראל - לדבר על עניני שמים ולהטיף דברי מוסר, - כיון שנפשו סלדה מכל דבר, שיש בו אף אבק של התנשאות, ואת שם שמים לא הזכיר אלא לעתים רחוקות מאד. לעומת זה היה נושא את דברו על המצפון, האלוהות השוכנת והצפונה בלבנו אנו, כלשונו תדיר: "הגן הטמיר שבקרבנו".
בשנת 1918 והוא טרם מלאו לו 42 שנה נתמנה לרב ראשי בווינה. באותו טכס נשא את נאומו הראשון בכהונה זו. ...כבדה היא האחריות הרובצת עלי, ואולם עצום הוא תוקף השלטון, הניתן בידי. לא אשתמש בו שלא כהלכה. בחיי הצבוריים אין אני מכיר שום מטרות אנוכיות, שום שאיפות אישיות.
כל רעיון החי בתוכי, כל רגש הפועל בקרבי, נתונים ליהדות ולענינה הקדוש.
באתי אליכם לשרת את עמי, לשרת אותו בכל לבבי, בכל נפשי, בכל מאודי. אך מלבד זה אין אני משרתו של שום אדם. עצמותי, קניני העליון, העמוק והאישי ביותר, - מצפוני, אינו מכיר שום אדון אחר, זולת הקול הלאוהי, שאני שומע בקרבי.
לא לשם מילוי משרה ניצב אני כאן, כי אם לשם קיום יעוד-שליחות. כל השולל ממני את חרותי הרוחנית, את אי תלותי, הופך אותי לכלי לא יצלח. אולם כל הסבור, שיוכל להטות אותי מן הדרך שעלי ללכת בה, על ידי איומים או פיתויים. על-ידי גידופים או הבטחות, - לרחקני מאמונותי ודעותי, שרכשתי לי תוך נפתולים במשך עשרות בשנים, - כל הסבור כך, יגריס בגרניט שיניו.
כל הלמות לבי כל חלק מכוחי כל פרי רוחי כל יום מחיי קודש הם, ללא כל הסתייגות, ליהדות ולתפקידה ההיסטורי, למפעל שחרור האנושות. צור ישראל ומושיעו יעניק לי כח וברכה.
בווינה הקים רשת מסועפת של בתי-ספר עממיים, מוסדות-תרבות, גימנסיה ריאלית (לאחר פטירתו נקראה על שמו), בית-מדרש למורי-דת. "פדגוגית" עברי (בית-מדרש למורים ולגננות), שהוא ניהל אותו ובו הורה תנ"ך. (לצוות המורים של הפדגוגיון הזה, שאליו נהרו תלמידים ממזרח וממערב, השתייך גם נשיאנו, זלמן שזר). תמך בבית-המדרש לרבנים (עמד בראש ועדהמפקחים שלו), שהכשיר תלמידים רבים לתפארתה של חכמת ישראל. כן יסד אגודות-אשראי ופעל למען מוסדות-צדקה ולתכלית זו נעזר על-ידי ידידיו באמריקה, שבה ביקר פעמיים.
השתתף בועידת-המעצמות בסן-רימו (איטליה, 1920), בה הוחלט למסור את השלטון על ארץישראל לבריטניה כמעצמה מנדאטורית ולהטיל עליה את האחריות להגשמתה של הצהרת-בלפור.
בשנים 1925-1921 שימש כנשיא הועד הפועל הציוני. היה נשיא קרן-היסוד באוסטריה ועבר מדי שנה במשך שבועות על פני עריה, בתובעו