הסופר צ. ז. וויינברג: "הרשימה שלך על ספרי "אחד מהם" טובה ונראית בעיני, תמציתית ועניינית ומקרבת את הספר ללב הקורא.---רב תודות לך על כל הטורח, שטרחת בי (הכוונה למאמרו של מ. ה. על חייו ויצירתו של וויינברג, שפורסם ב"הפועל הצעיר", בהגיעו לגבירות).
והסופר משה סתוי (סטבסקי) ז"ל במכתבו למ. ה. שבועות מעטים לפני מותו: "...עלי להודות לך על שעמלת לחשוף את צפוני. עבודתך על פעילותך הספרותית היתה באחריות ובלב טוב והצליחה הרבה יותר ממה שקוויתי''.
צאצאיו: דליה אשת משה דומנקביץ' (יליד זגירז', ליד לודז' שבפולין), ילדיה: סמדר, איתן; בניו: עידו (מוסמך אוניברסיטת תל-אביב, מורה ומחנך); אבי (סטודנט).
הערכים בכרך זה בחתימת מ. ה. נכתבו על ידו.
אהרן פריבר
נולד בסוסנוביץ (זגלמביה שבפולין) בשנת תרס"ב (יולי 1902).
לאביו מנחם מנדל (משכיל וחובב ציון) ולאמו שרה פריידל לויצקי (מצאצאי רבנים בפולין). קיבל חינוך מסורתי, בבית-ספר עממי ובגימנסיה.
בנעוריו השתייך להסתדרות הנוער הצופית "השומר" (נוסדה במלחמת העולם הראשונה בפולין וכעבור שנים נהיתה ל"השומר הצעיר") ולאגודת הספורט "מכבי".
מילדותו גילה נטייה למוסיקה ולציור, שלמד בעיר-מגוריו, זמן-מה בקראקוב ובראשית שנות העשרים בווינה.
לא סיים את השתלמותו האמנותית, כי במאי 1922 עלה לארץ והצטרף לראשוני החלוצים בעיןחרוד ותל-יוסף של "גדוד העבודה בעמק יזרעאל".
כחבר הקיבוץ נתאפשר לו להתמיד בלימודי האמנות בבית-הספר "בצלאל" בירושלים ובבית הספר לנגינה של משה הופנקו, מחלוצי המורים למוסיקה בארץ (ראה ערכו בכרך ב', עמוד 621).
דרכו האמנותית לוותה במאבק בין עולם המוסיקה-נגינה לבין הנטייה לעולם הפלסטי-הציור והפיסול, אך גברה נטייתו לפיסול.
ב-1928 עזב את הקיבוץ והתמסר לפיסול ועבד זמן-מה במחיצתו של הפסל הנודע אברהם מלנקוב, יוצר "האריה השואג" בכפר-גלעדי (ראה ערכו בכרך י"א, עמוד 3803).
באותה השנה השתתף לראשונה בתערוכה הקולקטיבית של ציירים ופסלים צעירים בתל-אביב.
עבד כמורה לנגינת כנור והשתתף בתזמורת של ה"אהל", "אורטוריה", "הבימה", האופירה" ובתזמורתו של קומפניץ. במשך 15 שנים הופיע בקביעות (פעם בשבוע) בהופעות מוסיקאליות במוסד החינוכי בן-שמן.
ב-1930 נשא לאשה את רחל בת אריה ברכיפנד (ילידת בוברויסק-רוסיה; מראשונות החלוצות של קיבוץ עין חרוד ותל-יוסף; כל שנותיה עבדה בעבודות חלוציות וממשיכה לעבוד במוסד של ההסתדרות העובדים).
ב-1936 השתתף בתערוכה הכללית השנתית של אגודת הציירים והפסלים בתל-אביב וזכה ב"פרס דיזנגוף" (מראשוני הזוכים בפרס זה) בעד המוצג "עירום".
ב1948 הוענק לו "פרס דיזנגוף" בעד המוצג "נערה מהרהרת" (שייך למוזיאון תל-אביב וב-1960 זכה באותו הפרס בעד המוצג "ראש נערה".
ב-1938 זכה בפרס של עירית תל-אביב בעד האנדרטה לזכר מיסדי תל-אביב, המוצגת ברבים בשדרות רוטשילד (תבליט עשוי ברונזה).
ב-1951 ביצע את האנדרטה בתל-יוסף לזכר הנופלים במלחמת השחרור. אנדרטה זאת של שש דמויות היא קומפוזיציה, המסמלת שלשה רעיונות: הגנה, התנדבות, קרבן.
פעמים מספר ביקר בחוץ-לארץ: צרפת, איטליה, יון ובארצות אחרות לשם השתלמות וסיורים אמנותיים.
ב-1955 קיים תערוכות-יחיד במוזיאונים תלאביב, ירושלים, חיפה ועין-חרוד.
ב-1957 השתתף בתערוכה הבינלאומית לפיסול באנטוורפן (בלגיה).
ב-1959 פתח גלריה בקרית-האמנים בצפת, שם הוא עובד ומתגורר בחודשי הקיץ.
ביצע עבודות במוסרות ציבוריים וממשלתיים, כגון: תבליט בבנק ישראל בירושלים על הנושא ,.היצירה בישראל" ; בבית-חרושת "אליאנס" בחדרה על הנושא הפקת הגומי; בכפר-סבא על-יד בריכת השחיה תבליט גדול "שמחת המים", בבית-החולים הממשלתי בחדרה תבליט "אמהות"; ב"יד לבנים" בפתח-תקוה שני תבליטים על הנושאים של הפרידה והזעקה: "מנעי קולך מבכי" (ירמיהו, ל"א, ט"ו)