היה אחד ממייסדי אגודת "אחוזה", החברה הראשונה בארצות הברית לייסוד מושבות בא"י. לימים יסדה אגודה זו את המושבה "פוריה" על יד טבריה.
בתקופת מלחמת העולם הראשונה נבחר יחד עם ד''ר יהודה ליב מגנס (ראה כרך ג'. עמוד 1177), לחברי הוועדה לחקירת מצבם של היהודים באירופה.
חיבר ספרים בדרוש ובהלכה: "דת ישראל" בשלשה חלקים (עבודה, קדושה, זמנים) ; "כתב הדת" ועוד. ואף הוציא כתב עת, "מוקדש לתורת היהדות העתיקה וחיזוק דת ישראל סבא" בשם בית ועד לחכמים" (ניו-יורק, תרס"ג).
בשנת תרפ"א (1921) נבחר ציר לועדה הציונית בלונדון.
משם שב לא"י והשתקע בה.
נפטר בירושלים, בי"ט אדר תרפ"ו (5.3.1926) ונקבר בהר הזיתים.
צאצאיו: שרה מחלה אשת (בן דודה) שאול יעקב בן-עזריאל אשר שחר (נולדה בכ"ז סיון תר"מ (1880) בירושלים ונפטרה בסאנט לואיז בי"א טבת תשכ"ו. השאירה שלשה בנים ושלש בנות, נכדים ונינים. בזה הבכור הוא ד"ר אברהם ל. שחר (סכר), נשיא האוניברסיטה בראנדייס ברוסטון, ארצות הברית); יצחק ז"ל; רבקה גיטל ז"ל ; הרב ד"ר אברהם אליהו אברמוביץ (ראה כרך י"א, עמוד 3745); לאה גיטל ז"ל : רבקה לאה אשת יוסף קוקובסקי, שהחליפו את שם המשפחה ל-קיי (עד פרוץ מלחמת העולם השניה גרו בהרצליה, ועברו לגור בארצות הברית. בניהם: דב אריה (אדריכל) יהונתן (רוקח), ואברהם (רופא), גרים בסאנס לואיז).
נחמה זר-ציון (זיצר - כרמין)
נולדה ברוססיה - גרוסולובו, בניסן תרנ"א (16.4.1891).
לאביה בן-ציון בנימין זיצר ולאמה חוה ריסיה בת יוסף שפייזמן. הוריה הקימו משק חקלאי בנחלת יהודה ע"י ראשון לציון, הראשונים שלימדו את ראשוני העליה השלישית לשתול טבק, נטיעת עצים ולהיות עובדי אדמה נאמנים ומוסרים.
קבלה חינוך מסורתי בחדר יחד עם אחיה אצל רבי, ומהחדר עברה ללמוד לגמנסיה. נבחנה לבגרות, וכשנתברר לה שלא תקבל את התעודה, החליטה לעלות לא"י.
אביה היה ציוני והעסיק אותה במכירת שקלים. בולי קק"ל וכו'.
עלתה לארץ בשנת 1913. מחיפה עברה למרחביה ועבדה בשדות מרחביה שמרגלי ה"חרמון" הקטן, לתלישת חומוס ועדשים.
בשנות 1915-16 עבדה עם א. ד. גורדון ב"שרונה "שבגליל, בנטיעת שקדים ובהוצאת אינז'ל (צמח פרא).
משרונה עברה עם "קבוצת הרועים" לתלחה (תל-חי) ואח"כ לכנרת. הספיקה לקדח ולסבול רעב. עבדה בכנרת במטבח, ישבו אכלו על פי רוב פועלים מחוסרי עבודה, שעבדו בחלופין ובין קדחת לקדחת, עבדו בייבוש ביצות וכו'. למטבח קראו "אבז'ורקא", (מזללה).
בכנרת עבדה בחקלאות עם ברל כצנלסון ולאה מירון (אח"כ אשתו), נח נפתולסקי ועוד.
בשעה שעבדה במטבח, קשה היה להשיג צרכי מזון. כסף לא היה בארץ, לכסף התורכי לא היה ערך. המורוטוריום (דיחוי פרעון חובות ע"י פרטים ומוסדות למועד מסויים, לפי חוק ממשלתי הניתן עפ"י רוב בשעת חירום-מלחמה, משבר, אסונות וכיו"ב) עכב גבית חובות ותשלומים, לכן היו משלמים לעובדים בפתקאות. ובפתקאות האלה היו משלמים ומקבלים קמח, וכל מיני מזון שיכלו אז להשיג. המחסן בכנרת נוצר אז מהקרשים של הרפת, שהתרוקן כתוצאה ממות הפרות (חוסר מזון, מחלות). כל חבר היה מכניס את התוצרת שלו, ועבודה היה מקבל פתק, ותמורת הפתק היה מקבל מזון (פרודקטים) וכך נתמלא המחסן במזונות, והחלו לספק מפרי עמלם לטבריה הרעבה. הקימו מחסן בטבריה בהתיעצות עם החברים מאיר רוטברג (ראה כרך ד', עמוד 1748) ובן-ציון צ'רנימורסקי (ישראל, ראה כרך ששי, עמוד 2570) קראו למחסן "שובר הרעב" ומזה נתקבל השם "המשביר" והחבר מאיר רוטברג המשיך אח"כ לבסס את "המשביר" למוסד הסתדרותי.
כשנאסרו והוכו החברים מכנרת בימי שלטון הצורר חסן בק מנצרת, בחפושים אחרי חברי "השומר", סיכנה את חייה יחד עם החברות לאה מירון (אח"כ אשת ברל כצנלסון), צפורה אברמסון ואכרות המושבה כנרת בזה שהצליחו להוריק את מחסני הנשק במקום והעבירו אותם להרים ולשדות בכדי שלא יפלו בידי הצורר.