יומו האחרון, העמיד תלמידים-רבנים רבים, חכם מבינה, מטיף מצויין, סופר ומשורר, ידע כמה שפות, הוגה-דעות, עסקן רב-פעלים.
שימש כרב בקהילות שונות בפולין (פראשניץ. שעדלעץ) ובשנת תרנ"ד (שלהי 1893) הגיע ל"עיר ואם בישראל", בנדין (פולין), המכונה "ירושלים ד'זגלמביה", וישב שם על כסא-הרבנות במשך 20 שנה.
נשא לאשה את הענה-לאה לבית גלובוס שנפטרה, ובזיווג שני נשא את נעכא-דבורה בת הרב גדליה אליעזר סטופאי, ראש בית-דין בפלוצק. כגדול בתורה ובמעשים טובים היה מאד מקובל על בני-קהילתו בבנדין, שהוקירוהו. היה מושיט עצה וסעד מוסרי-נפשי לפונים אליו, בצר להם, מעודדם ומנחמם. באישיותו הנעלה, במידותיו התרומיות ובסגולותיו האצילות היה שובה-לב את אנשי עדתו.
לא עסק בעניני רבנות ובצרכי דת בלבד, אלא התמסר להוראה ולהרבצת תורה בקרב אברכי-העדה לשם מצווה, למען שמים. רוב ימיו וערביו היה עסוק במתן שעורים לתלמידים, שיגעו את מוחם על פלפוליו החריפים. משאת-נפשו היתה להגדיל תורה ולהאדירה.
בשבתות מיוחדות ובחגים היה מופיע בביתהכנסת ודורש מעניני-דיומא, וקהל המתפללים עשה אזניו כאפרכסת למשמע דבריו, המלאים ענין וטעם, תוכן ומוסר, כי היה מטיף מחונן ודרשותיו המבריקות כבשו לבבות.
בתור רב בבנדין היה מוטל עליו כל משא הקהילה, על מוסדותיה הצבוריים הרבים: ביתהמדרש, "תלמוד תורה", "לינת-הצדק", "בקור-חולים", "מלביש ערומים" ועוד. השתתף בכל הדיונים וההתיעצויות עם פרנסי-הקהלה ונכבדי-העיר, שאת דעתו החשיבו.
בשנת תר"ע (1910) הופיע ספרו "דברי יששכר"' הכולל חליפת-מכתבים בינו ולבין רבנים ואישים ידועי-שם, בצורת שאלות ותשובות בעניני איסור והיתר. פרט לספר זה הניח בעזבונו עוד כמה כתבייד, פרי-עמל של שנים, שלא הספיק להדפיסם.
באותה שנה (תר"ע) השתתף כנציג יהדות פולין בועידת הרבנים בפטרבורג, שנועדה לדיון בבעיות העומדות ברומו של עולם הרבנים ולהאדרת הדת בחיי העם.
תודות לשליטתו בשפה הרוסית ייצג את עניני קהילתו וגם עניני הציבור כולו במשלחות שונות לפני מושלים ושרים. ידועה המלצתו הנועזת לשלטונות הרוסיים, לבל יאשרו רבנים, אלא בעלי השכלה כללית מינימאלית וידיעת שפת המדינה.
בשנת תרע"ב (1912) נערכה בקאטוביץ (אז השתייכה לגרמניה, כיום לפולין) ועידת רבנים, יוצאי אשכנז, אוסטריה, אנגליה ופולין, שהניחו את היסוד להסתדרות החרדים "אגודת ישראל". הוא השתתף בועידה זו, היה מבין מייסדי "אגודת ישראל", אולם ליבו היה ער לרעיון חיבת-ציון וגילה נטייה והבנה לחלום האומה, לשיבת-ציון. היה מחובבי-ציון הוותיקים הלא-רשמיים. בהסכמתו לספר "גאולת הארץ" מאת מרדכי אשכנזי מווארשה (תרס"ד) קרא לשיתוף פעולה עם כל הגורמים הציוניים למען ישוב ארץ ישראל. בגלוי לא היה בידו לפעול למען הציונות ולהיות לה למליץ, מחמת התנאים המיוחדים, שהרבנים בפולין היו נתונים בהם, וממילא נאלץ להשלים עם המצב, אשר לא היה לפי רוחו.
חלה במחלה ממארת. הובל לבית-החולים היהודי בברסלאו (אז גרמניה, היום-פולין) ונותח, אך ללא הועיל. מחלתו, שקינגה בקרבו, כירסמה בריאותו והורידתהו שאולה. נפטר בכ"ה בחשוון תרע"ד (26.11.1913) והובא לקבורה בבית-החיים בבנדין, ועל קברו הוקם "אוהל", כמקובל על קברי רבנים גדולים.
נחום סוקולוב הקדיש לזכרו מאמר בעתון "הצפירה" (13.2.1914), במדורו הקבוע "משבת לשבת", בו הוא כותב, שהיה תלמידו: "...השעור הראשון שלי אצלו היתה "חזקת הבתים" והוא משך את לבי בזוהר קסמו. היה בן שחוק-חן, היתה בו תימה ונכוחה, היה בו לחש קול זמר ערב, געגועים וצלילים מאיזה עולם אחר, צח, נקי וקדמון. יכול אני לאמור, שהיו בו גם לב מתרגש ונפש פיוטית. למדתי ממנו כמה דברים וחייב אני לקרוא לו "רבי". יותר שלמדתי ממנו, למדתי מחייו. תהא-נא לי הרשות להקדיש לזכרונו פרח עני זה מן הפרחים הצנועים תחת גל שלג החורף.
קברו נותר באורח-פלא בבית-הקברות בבנדין, שנהרס בידי הנאצים הטמאים. להעברת ארונו נתגייסה אגודת-הרבנים בארצות-הברית, אשר משלחתה סיירה בפולין לאחר המלחמה ותודות לטפולה הועלו עצמותיו למדינת-ישראל, שהוטמנו בהר-המנוחות בירושלים, ז' אדר תשכ"א (23.2.1961), מלווים רבים מיוצאי שרנסק ובנדין בארץ הלכו אחרי ארונו, שזכה, לאחר קרוב לחמשים שנה, לבוא לקבר ישראל על אדמת