כמעט שאינני כותבת, הרי לא הישיבה בארץ ישראל גרמה לכך, אלא מצב בריאותי הרופף ועוד דברים כיוצא בזה, ולא צריך, איפוא, להאשים את הארץ".
כעורכת החלק הספרותי ב"הפועל הצעיר" לא קלה היתה עבודתה, באין לה, במידה מספקת, החומר הדרוש לה למדורה. היא מאיצה בסופרים בארץ ובתפוצות, שיתרמו לה מפרי-עטם, תמורת "הונוראר" (שכר-סופרים). "עשה חסד וכתוב ושלח לנו מה שהבטחת לשלח" ; "העתון שלנו הריהו זקוק לחומר ואתה הן יודע לכתב ספורים כל כך יפים - כתוב, איפוא, ושלח לנו דבר. ראה, הלא הבטחת!") "עד אנה תשכח את "הפועל הצעיר" ?" - מכתבים כאלה מלאים תחנונים היא משגרת לאנשי-עט וממריצה אותם לכתיבה.
במלחמת העולם הראשונה גורשה עם בעלה, יוסף אהרנוביץ (ראה בכרך ב'), עורך "הפועל הצעיר", למצרים. ארבע שנים קשות עברו עליהם כארץ-גירושם ואת חיי-הגולים היטיבה לגולל ביצירתה "לעת עתה". היו אלה חיים מרים, מלאים צרות ויסורים, ובתוך התלאות האלה נחשפים אורותנפש גנוזים בנפשות הפועלות בסיפור.
בחוזרה ממצרים (1919) שבה לעבודתה ב"הפועל הצעיר", במושכה בעול עריכת המדור הבלטריסטי עוד ארבע שנים, עד שלהי שנת 1922, ואז התפטרה יחד עם בעלה מעריכת העתון.
שנים רבות חלתה ורותקה לערש-דווי, לא עזבה ביתה, לא באה ולא נראתה בין אנשים. מחלת עיניה באחרית חייה לא איפשרה לה להמשיך ביצירתה. "למה לי חיים, אם איני יכולה להחזיק עט ביד?" - שפכה שיח-וידוי נוגע ללב בפגי דוד זכאי (ראה כרך א') כעשרה ימים לפני הסתלקותה.
נפטרה בי"ג באלול תשט"ז (20.8.1956) ונטמנה בבית-העלמין בתל-אביב.
במותה הניחה בכתובים כמה ספורים, שלא הספיקה לסיימם, ואחדים מהם לוקטו בקובץ "אגב אורחא" (הוצאת ספרית פועלים, 1960), בו כונסו מכתביה, זכרונות ודברי-הערכה. להנצחת זכרה הוקם, ביזמתה של רבקה גובר , "בית-הסופר" לסופרים ולאמנים על-יד המועצה האזורית בחבל לכיש, במרכז הכפרי נהורה, הנושא שמה "בית דבורה ", ולשם הועברה ספרייתה הפרטית. צרור מכתביה ותצלומיה וכמה כתבי-יד שלה נמסרו למכון ביו-ביבליוגראפי "גנזים" על-שם אשר ברש, שעל-יד אגודת הסופרים העברים בישראל.
מסיפוריה תורגמו ליידיש, רוסית, גרמנית, צרפתית, אנגלית ועוד.
ערכה יחד עם אליעזר שוחט (ראה כרך ט"ו) את כתבי יוסף אהרנוביץ , שיצאו בשני כרכים, 1941.
כמצוייה אצל הספרות הכללית תירגמה לעברית את הרומאן "מאדאם בובארי" לגוסטאוו פלובר, מגדולי המספרים הצרפתיים (הספר זכה למהדורות אחדות בעברית) וסיפורים מסופרים לועזיים אחרים.
מיצירותיה: ב-1927 קובץ סיפוריה הראשון "סיפורים" ; ב-1933 - ספרה "קטנות" שזיכה את המחברת ב"פרס ביאליק" מטעם עירית תל-אביב, שניתן בפעם הראשונה בשנת 1934, היא שנת פטירתו של ח. נ. ביאליק (ראה כרך ט') ; ב-1939 ראה אור ספרה "מה שהיה" ; ב-1943 - הספר "לעת עתה" (על אודות החיים של גולי ארץ ישראל ישראל באלכסנדריה שבמצרים במלחמת העולם הקודמת), שהעניק לה "פרס רופין" של עירית היפה ; ב-1946 - "משם" ; ב-1947 "הלבן" ; - ב-1949 - "שברירים" ; ב-1951 "פרשיות" (סיפורים מקובצים), שזכה ב"פרס ברגר" (1952) ויצא במהדורה שניה. הפרס הזה בא לה במפתיע, כי לא הגישה כלל את ספרה לחברהשופטים. במכתב למשורר אברהם ברוידס (ראה דרכים ג' ויו"ב), מזכיר אגודת הסופרים לשעבר, היא כותבת: "...נמצא, כי הנני אחת מאלה, שזכין להם שלא בפניהם. תודתי לכם". על הספר הזה היא כותבת ל"מוסד ביאליק", שבהוצאתו הופיע, כי "הוא דנהו הספר , לוקחים ממנו פרקים וקטעים לעשרות בשביל אנטולוגיות ומיקראות, והוא עוד לא נשתאב". בשנת 1953 יצא לאור ספרה המנוקד לעולה "חוליות", בצירוף הסברי-יצירותיה. ספרה האחרון "מאמש" הופיע ב-1955 והוא כעין המשך של הסיפור "לעת עתה", אלא ששם העלילה מתרחשת במצרים, ו"באמש" חוזרים הגולים לא"י, ממשיכים לבנותה. בספר הזה (הוצאת "עם עובד"), שגרם לה קורת-רוח מרובה, תועתק משנתון "דבר" (תשט"ו) סיפורה "כמו שהוא", המייחד את הדיבור על השואה האיומה, אשר פקדה את יהדות אירופה במלחמת העולם ושמדפיו נשמעה קינה על אחים, המובלים לטבח.
מ. ה.
עזריאל ברושי (ברסטוביצקי) (כרך ג', עמוד 1270)
רשימת מאמריו שנתפרסמו בעתונות ובכתבי עת שונים בארץ ובגולה החל משגת תרפ"ד-1924 בשנתיים הראשונות (עד סוף 1926) נהג המחבר לחתום בשם משפחתו הקודם מהגולה: ברסטוביצקי. 1) "על שם היסטורי קונטרס-כ"ב בתמוזתרפ"ד - ע. ברסטוביצקי. 2) מתחת למחרשה קונטרס-י"ט תרפ"ה ע. ברושי. 3) "משפט עפולה", "דבר" - כ"ט בניסן תרפ''ה בחתימת ע. ב.