גם פירמן לרכוש קרקע בא"י ולבנות בית חולים.
ב-18.7.1855 הגיעו האפוטרופסים על תרומת השופט יהודה טורא כנ"ל לירושלים (בירושלים ישבו בימים ההם 5700 יהודים - 4000 מהם ספרדים ו-1700 אשכנזים. בצפת ; 2100 (800 ספרדים ו-1300 אשכנזים. בטבריה : 1514 יהודים, 633 ספרדים ו-881 אשכנזים. ביפו: 400 (400 נפשות). בחיפה 100 וישובים קטנים היו בחברון, בפקיעין ובשפרעם.
בעזרת הוועדה הנ"ל התיישבו 15 משפחות בכפר הותיק פקיעין. כמו כן נתנו לשלושים משפחות מטבריה האמצעים הדרושים לעבודת האדמה.
בירושלים שכר בית לשלוש שנים, שנחנך בחודש אלול תרט"ו (1855) למוסד שבו למדו 84 תלמידות תפירה, תפילות, כתיבה וחשבון. מספר המורות עלה ל-5.
מקום נכבד בתכניותיו תפסה הפצת מלאכת יד בין יהודי א"י (בנאים, סתתים, נגרים, מסגרים, נפחים, סנדלרים, צבעים וכו' וכו').
בירושלים קנו מגרש שהכיל 66,225 אמות מרובעות במחיר אלף לירות שטרלינג מול "הר ציון" בירושלים.
ביום ב' אלול תרט"ו (1855) ירו את אבן היסוד למבני שני הבתים הראשונים מזרחית-דרומית של החלקה אשר שם החלו לבנות. השר סיר משה מונטי פיורי הניח באבן היסוד העתק שטר המקנה ומר קורסיט הניח בו את טבעת יהודה טורא. שני הבתים כללו 20 דירות. מחציתם לעדת הספרדים ומחציתם לעדת האשכנזים. הבניינים נגמרו בשנת תר"כ (1860) והיתה השכונה הראשונה בירושלים מחוץ לחומת העיר העתיקה, מול "הר ציון".
לשכונה קראו "משכנות שאננים" (בתי יהודה טורא).
בשנת תרכ"ה (1868) יסד הרב דוד בן-שמעון (דב"ש) את השכונה השניה מחוץ לחומה בשם "מחנה ישראל" עבור עדת המרוקנים.
בשנת תרכ"ט (1869) ייסדו את השכונה השלישית מחוץ לחומה בשם "נחלת שבעה" ע"י ה"ה אריה ליב הורביץ (לומזר); מיכל הכהן; חיים הלוי (קובנר); יהושע ילין; יואל משה סלומון; בינוש סלאנט ויו סף ריבלין.
הלל זלטופולסקי
לאביו רבי חיים שלמה זלמן זלטופולסקי ולאמו שפרה בת ר' אלחנן סנדומירסקי. נולד ביקטרינוסלאב ב-י"ב תמוז תרכ"ח (1868).
גודל וחונך בקרמנטשוב, על ברכי בעלי תורה וחסידות ממדרגה עליונה, במשפחת עשירים ולמדנים מופלגים. משחר ילדותו ונעוריו הצטיין בכשרונותיו, בחריפות מוחו ותבונתו העילאיים.
עד נשואיו מלא את כרסו בש"ס ופוסקים, בתורת הנסתר, כשרק שעות מעטות ביום מוקדשות בסתר ללימוד השפה הרוסית וספרותה, מקצועות כלליים והנהלת החשבונות.
נשא לאשה את חייה-פייגה בת רבי אהרון מירקין ופסיה לבית מזא"ה (שלשלת היוחסין עד דרמב"ם).
נכנס לעסקי חותנו בקיוב, אשר היה אחד מגדולי סוחרי הסוכר ברוסיה - ועם זאת אף מגדולי התורה בקיוב ועמודי התווך של קהילתה. ומני אז החל להרחיב את השכלתו הכללית ולשלוח את ידו במסחר ולא מפני שהיה לו יחס מיוחד לכסף, אלא מפני שמצא דוקא בשדה זה מקום להתגדר בחריפות שכלו ולהכניס בו מידה רבה של המצאה ויצירה.
לא עברו ימים רבים והוא תפס מקום בשורה העליונה של בעלי תעשיית הסוכר והבנקאות ברוסיה. חריפותו, יושרו וקסמו האישי קשרוהו ברוסיה הצארית בקשרי מסחר ונאמנות עם משפחות האצולה הרוסית, כגון: הנסיכים גוליצין , הנסיך מאולדנבורג ואחרים, השכיל לנצל את יחסו אתם לא פעם לטובת כלל ישראל ולטובת יחידים אשר סבלו מנוקשות השלטון האנטישמי.
כאמור לעיל, לא מתוך אהבת ממון השקיע את כשרונותיו העילאיים במפעלי מסחר ותעשייה. לאמתו של דבר לא היה לו כל יחס לכסף כמות שהוא ותמיד ראה בו רק אמצעי כדי לקדם מפעלים ציוניים עבריים לאומיים או לעזור לזולת. לאמתו של דבר היה בשבילו כל מעשהו המסחרי והממוני משחק של חריפות השכל וההמצאה, והרווחים שהגיעו מתוכם היו בעיניו כעין תוצאה מפרובלימה מתימאטית חריפה, ופעמים גם כעין שירה נשגבה שהוליכה שבי את לבו וכל חושיו. ויש לציין שאמנם יחסו לעסקיו היה יחס של משורר ופילוסוף הרבה יותר מיחס של קאפיטאליסט המעוניין בתועלת הגשמית. עניו וצנוע היה בהליכותיו ובצרכיו הוא והשתמש בעושרו הרב ברוחב לבב וביד נדיבה, כדי לעזור לכלל ולפרט.
היה קודם כל ובראש וראשונה אדם טוב, רחים רבנן ומוקיר סופרים, וידע להענות לצרכיהם בצניעות מקסימה, כידיד טוב שאפשר היה לסמוך עליו תמיד.
המציין את אישיותו יותר מכל שמעודו לא מנעוהו