ומשמש קרש-קפיצה לכיבוש אילת והנגב.
במלחמת העצמאות בקשו חברי האצ"ל בעלי תעודות הטייס, להתגייס לחיל האויר. הם הופנו ל"קרית מאיר" בתל-אביב, שם היו מגייסים חיילים לצה"ל.
לאחר שראו את רשיונות הטייס שלהם נשלחו ל"שדה-דב", בצפון תל-אביב. אמרו להם לחכות. חיכו ימים אחדים. לפתע, ניגש אליהם בחור ואמר: "תראו חברה, לא תוכנו לטוס". "למה?", שאלו. "מפני שאתם לא ברשימת חברי ההגנה", השיב : "אבל אנחנו יהודים", אמרו לו. "אתם טייסים של ה"אצ"ל" ולא תוכלו לטוס", פסק.
הלכו לבן-גוריון , שישב אז בקריה וביקשו להתקבל לראיון. חיכו ימים. אבל הימים נתמשכו ואבדו את הסבלנות לחכות... בנימין כהנא התעקש. בן גוריון קיבל אותו לשיחה, שכתוצאה ממנה נשלח עם פתח ל"שדה דב". הוא התקבל. אחר, המשיך לטוס במדי חיל-האויר הישראלי. במדים אלה נפל. הוא הגשים את חלומו לכבוש את מרחבי האופק במטוס של חיל האויר הישראלי. בהגשימו חזון נעורים נפל על משמרתו.
הליכתו של א. ש. לים-המלח היו לה כמה סיבות: א. בכל החיפושים של הבולשת הופיע שמו ברשימת ה"נדרשים". עלה בידו להתחמק ממעצר ומאסר, מדי פעם. לא פעם, ממש ברגע האחרון ובנסים. צריך היה להתרחק מ"רעש העיר" ומעינא בישא של הבולשת. מפעל ים-המלח היה לו מעמד של קונצסיה עם זכויות אכסטריטוריאליות. כשעבד כבר בים-המלח והיה מנהל תורן של המפעל בצפון, קרה פעם, שאסר את הכניסה למפעל על ג'אילס (מפקד הבולשת הבריטית בארץ-ישראל) ופמלייתו, כשבאו לאסור עובד, מעובדי ים-המלח. כשניסו לפרוץ בכוח, נתן הוראה למנוע את כניסתם מתוך שימוש בכוח. ואמנם לא נכנסו, וחזרו לירושלים כלעומת שבאו.
כמה פעמים פנתה הבולשת להנהלת החברה בדרישה להסגיר אותו או לספק לבולשת סירה, על מנת שיוכלו להגיע בה מן הצפון לדרום-ים-המלח ולעצרו שם. החברה סרבה ויעצה למשטרה לנסוע בדרך היבשה, דבר, שלא היו לו סיכויים להצלחה.
ב. ב-1927 ביקר בים-המלח בטיול של פסח עם כיתתו בגימנסיה "הרצליה". הטיול ערך שבוע ימים. הוא התאהב ממש במקום והודיע לחבריו חגיגית, כי החליט ללמוד הנדסת-מכרות, וכי יארגן את ניצול האוצרות החבויים בים-המלח. היתה, על כן, בהליכה לים-המלח, מעין הגשמת חלום ומילוי נדר.
ג. בעיית האוירון, החסנתו והשימוש בו, שהעיקה ודרשה פתרון.
תקופת ים-המלח היתה אחת המעניינות בחייו. העבודה היתה רבת אחריות וקשה. צריך היה להשתלט על כשלושים פקידים וכשלוש מאות פועלים יהודים, נוסף על 3000-2000 פועלים ערבים.
המשפחה שגדלה בינתיים, דרשה כי יחזור הביתה, אל אשתו וילדיו. החליט להתפטר, ההנהלה ניסתה לעכבו, חבריו הצטערו. לאחר קום המדינה, כשהחליטו להפעיל את מפעלי ים-המלח בסדום, ביתר שאת, פנתה אליו ההנהלה והודיעה, כי הוא הראשון אליי פונים ומבקשים, שיקבל עליו את ניהול המפעל. למרות ההבטחות המצוינות, הן מצד סמכויות הנהול והן מן הצד הכלכלי, לא יכול היה לקבל את ההצעה, כי אז היה אלמן, אב לשלושה ילדים קטנים. אי אפשר היה להשאירם בבית, לבדם.
במאי 1946 גמר את עבודתו בים-המלח. ביחד עם שני חבריו הטובים - משה ויסגלס ופנחס הררי (שפיץ), הקים חברה שנקראה "טכנודיס". שעסקה ביבוא מנועים קטנים, טליפונים ואביזריהם ומוצרים טכניים אחרים. התקופה לא היתה קלה. היבוא היה מצומצם, הן מצד האפשרות להשיגו, הן מפני איכות המוצרים של ימי המלחמה ושלאחריה, ומוגבל בהגבלות שונות, של מטבע ורשיונות.
בנובמבר 1947, עם קבלת החלטת האומות המאוחדות בליק-סאקסס, על יסוד מדינת ישראל, התחיל מטפל בבעיות צבאיות - במקצוע שהיה כד, אהוב עליו - התעופה.
ביוני 1948, יצא בשליחות בטחונית לפראג, בקשר עם השגת מטוסים וכן לשם בחינת אמצעי העברתם לארץ. הציע למפקדת חיל-האויר המתהווה להעביר לארץ, בטיסה בכח עצמם, את ה"ספיטפיירים", שנרכשו בצ'כוסלובקיה, ואף סייע סיוע פעיל בביצוע המשימה. הדבר נחשב אז לאחד מן ההישגים הטכניים הכבירים של מלחמת השחרור. מאחר ולא האמינו, כהדבר הנו בגדר האפשרות. בפראג נפגש לראשונה עם סם פומרנץ , שהיה טייס, ומהנדס טייס מעולה, ואשר פקד על ביצוע המשימה. התפתחה בין השנים ידידות אמיצה, שהושתתה על אהדה אישית ועל הבנה מלאה ביחס לדרכי הביצוע. סם פומרנץ נספה מעל יוגוסלביה, בעת שהטיס קבוצת אוירוני ספיטפייר בלתי חמושים בדרכם לארץ.
בשליחות לפראג שיכל את רעיתו בשעה שבאה לעזור לו בעבודתו. בי"ט בכסלו תש"ט (21.12.48), בעת שטסה מפראג לתל-אביב באוירון צ'כי, התרסק האוירון מעל ליון והיא נספתה יחד עם כל נוסעי האוירון.
בקיץ 1950 נוסדה חברת "קיזר פריזר בישראל" בע"מ, שעמדה להקים מפעל הרכבת מכוניות ראשון בארץ. הנהלת החברה הזמינה אותו לרכז את פעולות הבנייה ואח"כ לשמש לה כמהנדס יועץ. בתפקיד זה שימש עד שהוזמן ב-1955 להיות מנהל חברת "לפיד" ליצור קרמיקה, ביפו. שימש בתפקיד זה כשנה, עד שהמפעל נמכר לחברת "כור" של ההסתדרות.
ב-1955 נבחר כחבר למועצת עירית תל-אביב-יפו, ברשימת תנועת "החרות". לתנועת "החרות" היו לפני כן, שלושה נציגים בעיריה. כשנשאל באיזה מקום ירצה שישבצוהו, ענה: "לא קרוב מדי, בכדי שידידי לא יאמרו - אין טעם להטריח עצמנו, הוא בין כה