שכר בשותפות עם בן-ציון ליאון חצר גדולה וקנה את זכות ה''חזקה" על חצר סמוכה (שתיהן ברחוב העמק), ומשתיהן היתה לו הכנסה כ-2000 גרוש לשנה.
במגפת החולירע בשנת תקצ"ז מתו בשכונתם איש ואשתו מעולי גרודנה ונשאר אחריהם תינוק בן חדשים אחדים, שאיש לא העיז לאספו אל ביתו מאימת התדבקות במחלה. אז התאזרה מרת ליבה אשתו, לקחה את היתום לביתם וגידלוהו כבנם (הוא ר' אריה ליב הורביץ , שנקרא על שם הוריו-מאמציו ר' ליב לומזר (חתן הרב יוסף אליהו ריבלין מחברון), אחד משבעת מיסדי השכונה נחלת שבעה). לאחר שש שנים, בתר"ג, אחרי שעמדה מלדת למעלה מ-20 שנה, ילדה את בנם יחידם יהושע , שפעל אחרי-כך רבות בפיתוח הישוב בירושלים ומחוצה לה, אביו של הפרופ' דוד ילין .
מרת ליבה עזרה לבעלה גם בפרנסה. יחד עם אשת הרב יוסף זונדל סלנט עסקה במשך שנים אחדות (עד פטירת הרבנית סלנט), בתעשיה ומסחר סיטוני של יין ויין-שרף.
בלכתו בחול-המועד פסח להקיף את חומת ירושלים (בהתאם למנהג קדום על סמך הכתוב "סובו ציון והקיפוה") נכשל באבן ונפל על פניו וחלה במחלת ה"שושנה" ובתוצאתה נפטר ונקבר בירושלים, ז' אייר תרכ''ג.
לזכרו ולעילוי נשמתו הוציא בנו יהושע בתרכ"ד את הספר "שערי צדק" על המצוות התלויות בארץ מאת מחבר שלחן-ערוך "חיי אדם".
צאצאיו: יהושע (אבי הפרופ' דוד ילין), חוה אשת יצחק פח-רוזנטל בזיווג ראשון (בתה רבקה אשת ר' דוד כהן, שחבר לוח שנתי בגימטריאות. בניו: סנדר כהן , מסוחרי יפו הראשונים ומ-60 הראשונים מיסדי "אחוזת בית"-תל-אביב, לוי כהן , אחד מחמשת המורים המוסמכים הראשונים מסמינר למורים של עזרה), בזיווג שני אשת ר' יהודה בלומנפלד (ר' יודל לומזר), שילדה לו שתי בנות שמתו בזמן המגפה באודסה.
שרה איטה פלמן (אם הפרדסנות העברית בא"י)
נולדה במזריץ', פלך שדליץ, פולין, א' ניסן תרט"ז (1856), לאביה חיים דומב , בעל אחוזות.
נישאה לר' דב דוד פלמן , בר-אורין, סוחר אמיד ומכובד ופרנס הקהלה במזריץ' ועזרה לו שם במעשי צדקה וחסד.
בתרמ"ד עלתה ארצה עם בעלה ועם כל בניביתם והתישבו בבית ובמשק שהכין בעלה בתרמ''ג בכפר הערבי סומל, בקרבת הירקון, שהיה אז רחוק מרחק רב מיפו הקטנה.
בתמוז של אותה שנה נתאלמנה מבעלה, שמת בעקב מכת-שמש תוך עבודה בפרדס שהחל לנטוע. אך היא לא עזבה את המקום ובגבורת-נפש ובמסירות נשארה עם כל משפחתה בכפר הערבי והמשיכה לטפל במשק ובפרדס ובעבודות הבית. סבלה קדחת ומחסור ויתר הפגעים, שיכלה שתים מבנותיה הקטנות שמתו מקדחת ומחוסר עזרה רפואית. הביאה לבניה את טובי המלמדים מירושלים, נאבקה עם חוסר כספים להמשכת עיבוד הפרדס, מכרה לשם כך את תכשיטיה, השקיעה את שארית הרכוש שגבתה מקרובי בעלה שבגולה, קיבלה הלואה מהבארון בנימין רוטשילד ושילמה אותה עד הפרוטה האחרונה, נזדקקה גם למלוים פרטיים בריבית וצמצמה את הוצאות ביתה כדי לעמוד בהתחייבויותיה. רבים יעצוה, לעזוב את המקום ולחזור לחו"ל או לפחות להתישב בעיר, ואף הוצעו לה הצעות מצודדות למכור את הפרדס לנכרים במחיר גבוה, אך היא עמדה איתנה נגד כל התלאות והעצות הטובות, והפרדס והמשק המעורב שלה, שהיא ובניה עשו בהם נסיונות של שכלול ושיבוח, נעשו לתחנת לימוד והדרכה ליהודים. שהחלו נוטעים פרדסים בארץ. גם הרב אריה ליב פרומקין , שנטע את הפרדס הראשון בפתח תקוה. במשק עובדיה (אמיל) לחמן מברלין, היה בא לפרדסה לבקש עצה והדרכה והוא עודד אותה להחזיק מעמד ולהמשיך במפעלה.
לא פעם התנפלו הבידואים על האחוזה, אולם השכנים הערבים שבכפר סומיל, שהעריצו את "סיט-שרה" (גב' שרה) על אומץ לבה וחכמתה, הגנו עליה תמיד מפני התנפלויות כאלה.
בבית הזה שבכפר הערבי השיאה את שני בני בעלה מאשתו הראשונה ואת שני בניה ובתה, ורק אחרי כ-15 שנות ישיבה בכפר נכנסה עם חמותה הזקנה ועם בניה ונכדיה לדור ביפו, והוסיפה לנהל את פרדסה ולהשתתף במפעלי צדקה וחסד שבעיר.
אחרי סבל ונדודים בעת הגירוש הכללי במלחמתהעולם הראשונה, באביב תרע"ז, ישבה עם משפחתה בטבריה, חזרה לתל-אביב וזכתה לתואר "אם הפרדסנות העברית", כי פרדסה היה מהראשונים, ובחנוכה תרצ"ד חגגה את יובל ה-50 לפרדסה במסיבה נאה שנערכה לכבודה בהשתתפות נציגי הסוכנות, הממשלה, מוסדות הישוב ואישים חשובים.