השתתף כנציג הסתדרות בתי הספר העברים בגליציה ובוקובינה עם הרב ד"ר יהושע טהון (נשיא ההסתדרות לתרבות עברית בגליציה) ועם רפאל סופרמן (נשיא אגודת המורים העברים בגליציה) בכינוס "יום העברים" הראשון בלבוב. בהשפעת התגברות התנועה העברית נוסדו אז בגליציה 35 בתי ספר עברים עממיים וסמינריון למורים עברים. אח"כ הוזמן לעבוד כאחד המזכירים של ההנהלה הציונית העולמית בברלין. באוגוסט 1913 חזר לגליציה ועבד כעורך-דין בדרוהוביץ'.
במלחמת-העולם הראשונה שרת כקצין בחזית ובאדמיניסטרציה הצבאית ובחיל הכיבוש האוסטרי באוקראינה. אחרי המלחמה נבחר מטעם הועד הלאומי היהודי שב"אוקראינה המערבית" כשליח אל ועד המשלחות היהודיות שליד ועידת השלום בפאריס. המשיך לעסוק בגליציה בפוליטיקה יהודית מקומית לקראת הבחירות לפרלמנט האוקראיני-מערבי, ואחרי כיבוש הארץ בידי הפולנים חזר למקצועו, עו"ד, והיה חבר הועד המרכזי של ציוני גליציה בנשיאותו של הד"ר ליאון רייך. ממאי 1920 עד דצמבר 1924 היה מנהל המשרד הארצישראלי המרכזי בווארשה ומ-1922 גם ב"כ חברת הכשרת הישוב לפולין. השתתף בפעילות בסיעת "עת לבנות", בועד המרכזי של ציוני פולין ונבחר לועד קהלת וארשה.
נשא לאשה את פרידה בת מנחם זילברדיק, עורכת דין ומזכירת הקלוב של הצירים היהודים בפרלמנט הפולני.
אחרי ביקוריו בארץ ב-1922 וב-1923 עלה ארצה עם רעייתו ב-17.2.25 להשתקע. עבר את הבחינות לעורכי-דין זרים והחל לעסוק במקצועו. ב-1925 נבחר על-ידי עולי פולין לאספת הנבחרים ולועד הלאומי ולמועצת העיר תל-אביב. בסתיו 1929 נתמנה לשופט שלום ממשלתי בתל-אביב, ב-1935 הועבר לתפקיד זה בחיפה, ב-1937 נתמנה לשופט בביה"ד המחוזי בתל-אביב, ובשנת 1944 יצא לפנסיה וחזר למקצועו כעורך-דין. עוסק במחקר מדעי בהיסטוריה ובחוק העברי הקדמון, והוא מרצה עליו בבית-הספר הגבוה למשפט וכלכלה בתל-אביב. פרסם ספר על "חוקי המזרח הקדמון" וכן חיבר ספר על "המושבות הצבאיות של היהודים בימי קדם", כרך ראשון להיסטוריה יהודית והכין הרבה חוברות של זכרונות.
משתתף בחיים הצבוריים כחבר המועצה הארצית של הסת' הציונים הכלליים, סגן הנשיא של לשכת בני ברית "משה שור", נשיא לשכת הבונים החפשים "הכוכב" וסגן הנשיא הגדול של הלשכה הגדולה הלאומית של הבונים החפשים בארץ-ישראל. בנו: דוד מנחם .
מאיר כרצ'בסקי
נולד בקיוב, אוקראינה, בשנת תר"ז (1847), לאביו אליהו . קיבל את חנוכו הראשון ב"חדר" ואח"כ למד את מלאכת הנגרות, הסתדר במקצועו, נשא אשה, רחל , והקים בית. משקמה תנועת חבת-ציון החליט לעזוב את הגולה, ובשנת תרמ"א עלה עם כל בני-משפחתו לארץ והשתקע ביפו.
כאשר נרכשה אדמת ראשון-לציון נצטרף אל המייסדים וקנה לעצמו נחלה בת 6 דונמים להקמת בית ובית-מלאכה לנגרות.
עשה את עבודות הנגרות בבתים הראשונים של "שש המשפחות" הידועות במושבה, בבית הפקידות ובביתהכנסת הגדול. גם לעקרון נשלח ע"י אוסובצקי, פקיד הבארון, למלאכת הנגרות בבתי-המושבה הראשונים. עבד בקבלנות יחד עם "ברל נגר", יליד ירושלים, שבא לראשון-לציון עם יסוד המושבה, איש פקח וחרוץ (נפטר בראשל"צ בתרמ"ט).
אשתו, בעלת לב עדין ורגיש, הרבתה לעזור לביל"ויים שהתישבו במושבה. היתה אופה לחם בשבילם שלא על מנת לקבל פרס והשתדלה לסייע להם בכל מה שהשיגה ידה, אעפ"י שהיתה טרודה בטיפול בילדיה הקטנים. "מאיר נגר", כפי שקראו לו במושבה ובסביבה, נתפרסם בשל סכסוך ממושך בינו לבין פקיד הבארון בלוך. כאשר נרכשה אדמת קוסטינה (באר-טוביה) וצריך היה לבנות את מעונות-המגורים בשביל המתישבים, נקטו פקידי הבארון באמצעי שבו השתמשו אז כדי להערים על השלטונות התורכיים שלא נתנו רשיונות למתישבים יהודיים לבנות בתים: היו מכינים את דפנות הצריפים הרחק ממקום ההתישבות ובאישון לילה היו מביאים אותם על גמלים לנקודה ושם היו מרכיבים את הדפנות ומעלים את הגגות וכך היו צצים צריפים מוגמרים עוד בטרם שהשלטונות עמדו על הדבר, מעין נוסח קדום של "חומה ומגדל", ובהתאם לנוהג לא היו הורסים בתים לאחר שנמתח עליהם גג. בלוך, נציגו של הבארון בראשון-לציון, הזמין אצל "מאיר נגר" 13 צריפים בשביל מתישבי קוסטינה, והמלאכה נעשתה על המגרש הריק שממול אורוות-הבארון (כעת רח' מוהליבר). בגמר המלא