אחרי שנה וחצי של גלות דמשק חזר ארצה בתום המלחמה ונתמנה לשופט בית-הדין הממשלתי בירושלים, ומשנת 1929 ואילך כיהן בדרגת שופט מחוזי. ב-1934 היה אחד משלשת השופטים בהרכב ביתהדין לפשעים חמורים, שלפניו הובא תיק אשמת הרצח של הד"ר חיים ארלוזורוב נגד אברהם סטאבסקי וצבי רוזנבלט . למרות ששני השופטים הבריטיים שבאותו בית-הדין הכריעו את דין הנאשמים לחובה (לדין מות בתליה), מצא הוא אומץ בנפשו לצאת בפסק-דין מיוחד שבו הוכיח את חוסר הבסיס של ההאשמה, והודות לכך פסק בית-הדין העליון (בסמכות בי"ד לערעורים) לזכות את הנאשמים מחוסר הוכחות מספיקות והישוב ניצל ממלחמת אחים.
היה פעיל בצרכי צבור כנשיא ועד עדת הספרדים, נשיא הבונים החפשים, חבר במוסדות סוציאליים שונים, וכו'.
אחרי שיצא לפנסיה התמסר לעבודה צבורית בלבד.
נפטר בירושלים, כ"ו תמוז תש"ה (6.7.45). צאצאיו : אהרן חיים (עו"ד), שלמה, רעיה .
שמעון גורדון
נולד במאלאט, ליד וילנה, ט"ו ניסן תרכ"ט (1869), לאביו אהרן. קיבל חינוך מסורתי ב"חדר" ובישיבה. בן 16 עבר לוילנה ועבד כפקיד בבית-המסחר לנייר של אברהם דניאל בקטורסקי .
כשרכש בקטורסקי נחלה בחדרה בין ראשוני מיסדיה החליט גם פקידו גורדון להשתתף במשהו ביסוד המושבה החדשה, ומאין לו הון לקנות קרקע החליט להקדיש את אונו בעבודת אדמתה. בתרנ"א עלה ארצה עם אחותו וועלה (נישאה אח"כ למשה סימנובסקי , והם תושבי ראשון לציון). השתכן ב"חאן" הידוע עם ראשוני חדרה, עבד כפועל בקרקעות של יעקב ברמן ואליהו סלוצקין בניהולו של יצחק הנקין . פעם בפעם הפסיקתו הקדחת בעבודתו וכשהרפתה ממנו חזר לעבודה ומאדמת חדרה לא הרפה. נשא לאשה את אסתר בת יוסף גלוזגל , מראשוני חדרה, ולאחר שנתים מתה בעקב הקדחת.
לאחר שנים אחדות לעבודתו כפועל שכיר קיבל מחברת יק"א 250 דונם קרקע לפלחה ולנטיעות, ו-30 דונם קיבל מחותנו, והחל לעבוד כאכר עצמאי. עבד בפלחה ונטע כרם גפנים. פתח אטליז והמשיך כל הזמן לנהל גם את משקו החקלאי, והוא ושני בניו ובתו נשארו אזרחי חדרה מושרשים בה ובאדמתה.
דב שפאק-לובזובסקי
נולד ברוז'ינוי, במחוז וולקוביסק, פלך גרודנה (פולין), בשנת תרכ"א (1861), לאביו ר' יצחק לובזובסקי , יהודי בר-אוריין ובעל משק חלב, ולאמו לאה לבית ברסטאוויצקי, שניהלה את העסק כדי שבעלה יוכל לעסוק בתורה. למד בחדר ואח"כ בישיבה, שר' יחיאל מיכל פינס היה אז המשגיח בה. כשהיה בן 14 מתה אמו. אביו נשא אשה אחרת והתישב בכפר כחוכר-אחוזה. הנער לא יכול לשאת את יחס האם החורגת כלפי אחיותיו, עזב את בית אביו וביקש מאת בעל האחוזה עבודה באחת מאחוזותיו. הוא העסיק אותו בעבודות שונות באחוזתו שבכפר אחר, ובמשך הזמן, כשהתמחה בכל ענפי העבודה, מינהו למנהל האחוזה.
לבעל האחוזה היו באים לביקור קציני גדוד הצבא הרוסי החונה בסלונים, ובשמעם מפיו את תהילת ישרו וזריזותו של מנהל-המשק היהודי שגם הם הכירוהו, הציעו לו לספק לגדודם בקבלנות בשר ושאר מצרכי מזון. גם בעסק זה הצליח להשביע רצון, וכשהועבר הגדוד לאירקוטסק בסיביר, הזמינתו המפקדה לבוא שמה ולהמשיך בקבלנות האספקה. פעם, כשגנרל רננקאמפף, מפקד כל חיל המצב במרכז-סיביר (זה ש"הצטיין" ב-1914 בתבוסה הגדולה שנחל בפרוסיה המזרחית), ערך פעם סיבוב-טעימה במטבחי כל הגדודים שבעיר, נודע לו על ישרו ושרותו המצוין של הקבלן לובזובסקי ומינה אותו למספק בשר ומזון לכל הצבא הרב שבאזור פיקודו, ואח"כ אף לעובדים במכרות-זהב. זה היה עסק כביר, שהכניס סכומים עצומים ודרש אחריות גדולה. אז היה לובזובסקי רוכב בכל שנה למונגוליה לקנות שוורים. במלחמת רוסיה-יפאן נדרש לשרות מאומץ באספקות שונות ובהובלה, ואחרי המלחמה נתכבד במדליה של כסף מאת הצאר. בקהלה תפס עמדה נכבדה וידו היתה פתוחה לתמיכה בקרוביו ובמוסדות היהודיים שבמחוז הולדתו ולתרומות גדולות לשד"רים של ישיבות ושל מפעלי ההתישבות בארץ-ישראל.
פעם, בהיותו לרגל עסקיו בבריסק דליטא, נפגש שם עם מנחם שיינקין , שביקר אצלו עוד באירקוטסק בעניני ארץ-ישראל, וכעת שידל אותו שיחד אתו יסע מיד לארץ-ישראל, לראות אם יוכל להשקיע שם את הונו. הוא קיבל את עצת שיינקין ונסע בפספורט של גיסו, ששם משפחתו היה שפאק , וכך נשאר רשום בשם זה בארץישראל מאז ועד היום. הדבר היה בשנת תרע"א (1911).
כאן קנה לו את משק בארסקי בגדרה, שיפר את