התנהלה בתור כפר ומשועלתה למעמד של עיר היה צורך בשיפורים ושכלולים רבים. משנתערער המצב הכלכלי של צבור הפרדסנים בעקב הפסקת יצוא פרי ההדר בשנות המלחמה, התמסר במרץ רב להבראת המצב הכלכלי על-ידי משיכת מפעלי תעשיה אל העיר וסביבתה הקרובה ורוכזו תעשיות רבות ואף גדולות. הצליח להשיג מהממשלה וממקורות אחרים הלואות גדולות לעבודות צבוריות ולשיפורים שונים בעיר, ותקציב העירית גדל מ-24.000 לא"י בשנת-כהונתו הראשונה ל-230.000 לא"י בשנת- הכספים 1947/48. באותן השנים נבנו בנינים חדשים לבתי-ספר, מרפאות עירוניות, ניטעו גנים צבוריים ונסללו כבישים רבים ומדרכות, סודר שיכון עירוני לחיילים משוחררים ולדיירי צריפים בני העדה התימנית.
במועצת העיר מחזיק הוא בהצלחה את שווי-המשקל בין הגושים השונים והמנוגדים (אזרחים, חרדים, פועלים וכו'), וכעסקן ותיק של הצבור האזרחי פעיל הוא למען גיבוש הצבור האזרחי בעירו ומחוצה לה, ליצירת גושים אזרחיים בערים ובמושבות לשם חיזוק מעמד האזרחים במערכת הארגון הישובי הכללי. ב-1941 היה ממיסדי "האיחוד האזרחי" הארצי וכיום הוא יו"ר הנהלתו.
פעיל בחבר המועצות המקומיות לשם חיזוקן ושכלולן של הרשויות המקומיות העבריות. פרסם מאמרים בעתונות בשאלות מוניציפליות ועל יסודות הארגון של הצבור האזרחי.
נשיא לשכת בני ברית "חבצלת השרון" בפתח תקוה.
בנותיו: אליה, אורנה .
אשר ברש
נולד בתענית אסתר, י"ג אדר תרמ"ט בעיירה לופאטין הסמוכה לברודי, בקצה מזרח-גליציה, בין נהר סטיר והגבול הרוסי. אביו: נפתלי הרץ ברש, סוחר תבואות, ואמו: רייזל בת הרץ רובינשטיין, ממשפחת הצדיק מבלז.
בית הוריו היה בפאת-רחוב שמחוץ לעיירה, נעוץ רובו בתוך סימטאות ומשעולים רבי-ירק של איכרים, בעלי-מלאכה ופקידים, רותינים ופולנים. גם להוריו היה משק של פרות, סוס, גן ירקות ופירות ושדה של כישות.
מילדותו היה מדבר, נוסף על לשון האם האידית, גם פולנית, ורותינית. אח"כ נוספה גם הגרמנית מתוך לימוד. עברית ידע משחר ילדותו, כאילו ינק אותה עם חלב אמו. בבית המאוכלס היו מתהלכים ביטויים עבריים לרוב, בעניני קודש ובעניני חול, וה"חדר" רק הוסיף על מה שכבר היה נטוע בו.
למד ב"חדרים" ובבית-מדרש ובבית (מתוך ספרי אביו וספרי ההשכלה שהשאיר אחיו הבכור), ולפני היותו לבר-מצוה גמר את בית-הספר הממשלתי, ששימש בג, לשונות. מנהלת ביה"ס, העלמה הפולנית הזקנה קראוזובנה, אדם עדין והומאני עד מאד, היתה הוגה חיבה יתירה לתלמיד זה שהיה שונה משאר התלמידים הרגילים, היתה מזמינה אותו לביתה ומדריכה אותו בספרות בכלל ובספרות עמה בפרט. המושגים הראשונים של "ספרות" קיבל ממנה.
עד בר-מצוה היה מעורב גם עם השכנים הנכרים בחצר ובבית-המלאכה, בשדה ובמרעה לילה. גם עם חבריו היהודים עסק בעיקר במעשי-שעשועים, בקרבות, בהפרחת יונים, ברחיצה בנהר ובהמצאות שונות. אך מי"ג ואילך שקד עם חברים אחדים על גמרא ופוסקים ועל ספרי השכלה שהגיעו לעיירה. באותו זמן היה חורז חרוזים וכותב סיפורים ומחזות בעברית וביידיש (דרמה אחת בחרוזים בגרמנית שילרית), ובהיותו בן י"ד היו כבר תחת ידו "קובצים" של "כתבים" מועתקים יפה בפנקסים קטנים, מכורכים בעצם ידו. הטוב שבחבריו, אף כי גדול ממנו בכמה שנים, היה הבלשן העברי הידוע חנוך ילון היושב בירושלים.
כשהגיע לעיירה שמע הציונות נתפס לה מיד ברוב התלהבות. הוא וכמה מחבריו יסדו מעין אגודה והיו מחליפים מכתבים עם גדולי התנועה הלאו מית, וביחוד עם הרב י. י. ריינס מלידא, שהיה קורא להם בתשובותיו "בני". התשוקה לעלות לא"י היתה בלב כולם, אבל אצלו היתה כמין החלטה של נדר עוד מילדותו, כשנודע לו כי קרוב של אמו, המגיד ר' מרדכי רובינשטיין מקראקא, מכר את בית מלונו ועלה עם בני ביתו הרבים לירושלים. ואמנם הוא היה הראשון מבני לופאטין שעלה לא"י לפני מלחמת העולם הראשונה.
אעפ"י שהוריו לא מנעו ממנו כל מחסוריו וביקשו להחזיקו בבית "עד שידובר בו", הוציאתו שאיפתו לעמוד ברשות עצמו מבית אבא ומעיירתו בהיותו בן ט"ז, ולא חזר עוד שמה אלא כאורח בלבד.
מאותו זמן עד שעלה בחורף תרע"ד לא"י "מדד את גליציה בשעלו" לארכה ולרחבה לשם לימור ופרנסה, אך ביותר לשם סיפוק יצר ההתרשמות שלא נתן לו דמי. עיקר ישיבתו היתה בלבוב ומשם היה יוצא לחצי שנה או לשנה לערי-השדה וחוזר לעיר הבירה. בשנים אלה עסק בלימוד (הכנה לאוניברסיטה)