של נפט שימשו להם שולחן, פחי נפט אחרים כסאות, ומחצלות פרושות על פני הרצפה - מטות. מאכלם - פתות ומרק עדשים יום-יום, ודיסה של אורז תוספת לכבוד שבת. יום עבודתם בחקלאות במקוה ישראל נמשך מזריחת השמש ועד שקיעתה. האדמה היתה קשה כאבן ומנהל-העבודה הערבי נגש בהם, אבל הם עבדו עד כלות הכוחות ובערב היו חוזרים לביתם עם שירה בפיהם : "הקטן יהיה לאלף - והצעיר לגוי עצום" (שהיתה לאחת הסיסמאות של ביל"ו).
מצבם החמרי היה קשה מאד. שכר העבודה היה פרנק אחד ליום ויש אשר רק מחצית האנשים עבדו ומחציתם שכבו חולים. דלקת העינים והקדחת נעשו אורחות קבועות בבית אנטון איוב. הנהיגו חסכון, ביטלו את שתיית התה ועישון הטבק, בגדיהם ונעליהם נקרעו, אבל החלטתם האמיצה להמשיך במפעלם הפיחה בהם כל פעם כוחות חדשים.
מחוסר מקום בבית אנטון איוב, שוכן יחד עם יעקב שלמה חזנוב בבית ערבי נוצרי בקירבת המקום. לאחר גירוש הבילויים ממקוה ישראל היה בין אלה שעברו לעבוד בראשון-לציון והוסיפו לחלום על ייסוד מושבה ביל"ויית טהורה. עבד כעגלון וציפה ליום-הבשורה, עד שבא מכתבו של הרי"מ פינס, פטרונם של הביל"ויים, על רכישת האדמה שליד הכפר הערבי קטרה.
היה בין שבעה הראשונים אשר עלו על הקרקע והניחו את היסוד למושבה גדרה. (המועמד השמיני לעליה היה אליהו סברדלוב שחלה בקדחת ונשאר מוטל יחיד בבית אנטון איוב והתשיעי היה יודל בנקין ממינסק, שלא מחברי ביל"ו). בכ"ה כסלו יצאו המתנחלים ברגל מיפו ועמהם 3 חמורים נושאי צידה וכלים. בלילה לנו בראשון לציון, אולם שנים מהם, שלמה זלמן צוקרמן וצבי הורביץ, עלו עוד באותו ערב למקום. בטרם האיר השחר המשיכו האחרים את דרכם ובהגיעם למחוז-חפצם יצאו לקראתם השנים שהקדימו לבוא וקיבלו את פניהם בלחם ומים וירו באויר. מיד ניגשו להתנחל על אדמתם.
לפני רכישת הקרקע סייר במקום יחד עם ר' יחיאל מיכל פינס והקונסול הצרפתי ביפו, בעליו החוקי של השטח שהשתרע על 3000 דונם. כאשר שאל אותו פינס, בהראותו על המקום השמם: התרצו להיאחז במקום הזה, התוכלו ? - נשא עיניו ואמר: נרצה ונוכל ! היה בין אלה שבאו לאדמת קאטרה עוד ב-11.8.1884 כדי לנקות שם את המערה המפורסמת. קיבל יחד עם חבריו התקפת-הקאה ב-15.8.1884 ויחד חזרו למחרת היום לדירתם שבבית אנטון איוב.
ב-16.12.1884, ששה ימים לאחר עליתם לגדרה, התחילו הוא וצבי הורביץ בחפירת הבור אשר שימש להם תנור, אורווה לסוסים וגם בית-מגורים וידוע עד עתה כ"בור הביל"ויים".
מראשית בואו לגדרה נבחר לאחד מראשי המושבה. חבריו התיחסו אליו בחיבה ובאמון על סגולותיו הטובות. היה תלמיד-חכם, ספוג תורה ומסורת ובעל שכל רציונליסטי, בעל הגיון בריא וחוש מציאותי וידע להסביר את דבריו בבהירות ובפשטות. הרצנשטין, שהחל להתבלט אז בחיים הפיננסיים של הארץ, ביקש למשכו אליו ולהטיל עליו שליחויות מסחריות, אבל הוא העדיף את החיים של אכר עני במושבת הביל"ויים. נעשה יד ימינו של יחיאל-מיכל פינס ויחד פעלו למען המושבה. לא דאג לצרכי ביתו ודאג לצבור, שאמנם היה קטן, אבל דאגותיו היו מרובות: הבאר, העדר, השמירה, בית-ספר, בית-כנסת, עזרה רפואית וענינים שבין הפרט לצבור ובין אדם לחברו.
ניהל את המושבה כמזכיר וכיו"ר הועד בהגיונו ובהסברתו, במאור פניו ובהומור שלו. היה פה לתושבים כלפי חוץ: בפני השלטונות, בפני פקידות הבארון, בפני חובבי ציון. הלך לפעמים ברגל ליפו או לירושלים גם בעניני-צבור של הישוב כולו. בדרכו ליפו היה מתעכב בבית אהרן איזנברג ברחובות ובבית יהודה וחסיה צלליכין בראשון-לציון ושם היו עורכים תכניות ישוביות. ביפו היה מתאכסן בבית יחזקאל דנין (סוכובולסקי) ובירושלים בבית פינס או בבית דוד ילין.
משנתרבו ילדי המושבה בגיל הלמודים, ומורים עוד לא היה באפשרותם להזמין, התנדבו ארבעה אכרים להורותם (הוא - לעברית, חזנוב - לעברית ותנ"ך, צוקרמן והורביץ למתימטיקה).
בח' תמוז תרמ"ז נשא לאשה את רבקה סברדלוב, אחות הביל"ויי אליהו. בי"ט סיון תרמ"ח בא אליו אביו.
כאשר עלתה לגדרה קבוצת המתנחלים השניה (הפינברגים, החנקינים, הבלקינדים, סולומיאק והנקין), שינו רבים מהם את שמות-משפחתם הלועזיים לעבריים ואז שינה גם הוא את שם-משפחתו לאריאל.
בתר"ס עשה נסיון נועז והתחיל בגידול צאן עם משפחת הבידואים אל ג'רושו. בדרך זו נעשה הנוקד העברי הראשון, אבל נסיונו זה לא עלה יפה והוא חיסלו כעבור שנים מספר.