היה כל ימיו נהנה מיגיע כפיו וקבע עתים לתורה. לעת זקנתו כשחלה ברגליו ולא יכול להמשיך בעבודת הבנין, התעסק בחנונות לשם פרנסתו. סבל מצער גדול בנים, שמתו עליו בילדותם.
במשך 60 שנה לא יצא מתחומה של ירושלים. נפטר בירושלים ביום ו' ניסן תרע"ד. בנו יחידו: יצחק אייזיק .
חיים מרגלית-קלווריסקי
נולד באחוות דוברוצורטקוף ליד פשירושלי, פלך סובאלק (פולין), י"ח אדר תרכ"ז (25.3.1867), לאביו אשר (תלמיד-חכם, בעל אחוזה, מחבר ספר "נחלת אשר" על האגדות שבתלמוד, מצאצאי הרב יום טוב ליפמן הלר, בעל "תוספת יום טוב" על משניות). למד בחדרים ואח"כ בגימנסיה רוסית. היה פעיל בת נועת "חיבת ציון" מנעוריו. משגמר את הגימנסיה רצה לעלות ארצה ולעבוד בחקלאות, ומשדרשה ממנו משפחתו לקיים את צוואת אביו (שנפטר באותה שנה) וללמוד משפטים או רפואה, פירש הוא את רצון האב: להשתלם במקצוע מעשי בדרגת השכלה גבוהה, - והחליט ללמוד אגרונומיה, שתועלתה מרובה להחיאת ארץ ישראל.
אחרי שמילא את חובתו האזרחית ושרת בצבא כמתנדב (גם במקומות שרותו עשה תעמולה לחיבת ציון בין יהודי הערים ההן), ואחרי שגם זכותו זו לא עמדה לו להתקבל לאקדמיה הרוסית לחקלאות, בגלל היותו יהודי, - יצא ללמוד במחלקה החקלאית של אוניברסיטת מונפליה בדרום-צרפת (מרכז תרבותי יהודי בימי-הבינים) והוסמך שם לאגרונום. בתקופה זו ארגן שם יחד עם ד"ר יהושע בוכמיל , דיר יוסף מוהליבר , ד"ר יוסף ספיר ואחרים אגודתסטודנטים ציונית בשם "עתידות ישראל". היא האגודה הראשונה שנספחה להסתדרות הציונית בראשית הוסדה.
משגמר את לימודיו חזר לפולין, נשא לאשה את אסתר בת אריה גליקשטיין, הכין את עליתו ארצה והיה פעיל בתנועת חיבת ציון ובאגודת ''בני משה" מיסודו של אחד העם.
ב-1895 עלה ארצה והיה מזכיר מרכז "בני משה" ביפו, פעיל בחיי הצבור בעיר ויסד אגודה לעזרת בית-הספר לבנות. עבד שנתים כמורה בביתהספר החקלאי מקוה ישראל, ואח"כ נתמנה לפקיד המושבה משמר הירדן מטעם פקידות הבארון בנ ימין רוטשילד . משמסר הבארון את ניהול מושבותיו לחברת יק"א ופקידיה של חברה זו אמרו לחסלן, נלחם בכל תוקף נגד המזימה. עלה בדרגה והיה פקיד ראשי למושבות הגליל התחתון ומושבו היה בנצרת. יסד את החוה בסגירה וקיבל לעבודה ולהכשרה חלוצים ושומרים. גאל קרקעות ויסד את המושבות יבנאל, כפר תבור, בית גן ומלחמיה (היא מנחמיה) והושיב בהן גם משפחות של גרים רוסיים שעברו לדת ישראל, אכרים ותיקים ומנוסים. קנה את קרקעות מצפה, קרית שמואל (בטבריה), מגדל, פוריה ועוד, וכן את קרקעות דגניה וכנרת רכש בשביל יק"א ואח"ב סידר את העברתן לרשות בנק אפ"ק ובאמצעותו לקה"ק.
ב-1902 נסע להבראה לאירופה, נפגש עם הרצל בוינה וניסה לשכנעו בצדקת מפעל ההתישבות אף לפני קבלת בסיס מדיני בצ'רטר, ולאחר שנה שוב נפגשו באיסטמבול בעת שהרצל בא שמה לראיון אצל השולטן.
המשיך ברכישת קרקעות בלי לחכות לאישור מוקדם מאת מרכז יק"א בפאריס, לבל יפסיד את ההזדמנויות שנמצאו לו ואח"כ היה ממציא אמתלאות שונות להצדיק את הרכישות כאמצעים להבטחת שלום המושבות הקיימות. לאנשי הפקידות הגבוהה בארץ היו רכישות אלה למורת-רוחם: הוצאות חדשות, טרדות חדשות לעיבודם וישובם של הקרקעות שנרכשו, ובמקום לצמצם את מפעל ההתישבות בארץ עד לחיסולו בא זה ומרחיב את שטח הקרקע ואת ממדי המפעל. בעקב קובלנה של אחד הפקידים הגבוהים הועבר לראש פנה, למנהל מושבות הגלילהעליון, ובסמכות מצומצמת, לבל יהיה חפשי לקנות קרקעות כחפצו. אך את מרצו ה"ציוני" (תואר גנאי בפי אנשי הפקידות) לא יכלו לבלום לגמרי. הוא שקד על החדרת שמירה עברית (על-ידי "השומר") ועבודה עברית למושבות הגליל העליון, ומובן מאליו שלמורת רוחם של אנשי הפקידות פעל דוקא לטובת עבריותו וציוניותו של החינוך בבתי-הספר שבמושבות, שנתכלכלו על-ידי יק"א, ואת הצרפתית דחק אחורנית כנטל מיותר לילדי אכרים עבריים, המיועדים להיות אנשי אדמה בארץ כאבותיהם. כן התמסר ליצירת יחסים טובים עם ראשי התנועה הלאומית הערבית לשם יצירת הסכם שלום ושיתוףפעולה לטובת שני העמים, ובהשפעתו הסכים הבארון