כשפרצה מלחמת-העולם הראשונה קיבל עליו את הנתינות הטורקית, למען יוכל להשאר בארץ. נאסר ונחקר בדבר מקום נשק ה"הגנה" וכשלא הוציאו החוקרים שום ידיעות מפיו, שוחרר. אנשי השלטון בארץ כבר הכירוהו כאיש מעשה ובעל מרץ, ובשנת 1915 נתמנה למפקח ראשי נודד מטעם הממשלה, לבקר במקומות העבודה, בהם כורתים עצים מהיערות לצרכי דלק לרכבות הצבאיות בארץ ובסוריה עד דמשק, להשגיח שהעבודה תתנהל כשורה, שלא יהיה מחסור בעובדים ובתפוקת העצים. בסמכות הגדולה שניתנה לו השתמש להעסיק יהודים רבים ככל האפשר בעבודה זו, כדי להצילם מהגיוס לצבא או לפלוגות-עבודה צבאיות באזור החזית, ונתן "ויסיקות" (תעודות-עבודה) למאות פועלים ושומרים (ביניהם לאנשי "השומר" וה"הגנה") לבל תתרוקן הארץ מהכוחות הצעירים הנחוצים לעבודה ולשמירה בטחון הישוב. אנשי השלטון הרגישו במגמתו לשחרר אנשים רבים ככל האפשר מסמכות גיוסם ונגישותיהם ובאחת הטלגרמות לשלטון גבוה האשימוהו, שהוא שוקד יותר "להמציא עבודה בשביל אנשים מאשר אנשים בשביל העבודה", אך הוא המשיך בשלו ונשא באומץ את החשדות והנזיפות.
בראשית 1917 הועבר לדמשק כמנהל טכני בדרגת "אובר-לויטננט" תחת פיקוד גרמני, עבד כסגן מנהל בית-החרושת לתיקון תותחים ויציקת תרמילי רימונים. כשחלו איחורים גדולים והתרשלויות בהקמת בנינים צבאיים נמסרה העבודה לניהולו של קריניצי, וכשקיבל המצביא הראשי ג'מאל פחה את הצעותיו בדבר תגמול מיוחד (ככר לחם ליום) לחיילים שיזדרזו בעבודה הוקמו הבנינים לפני הזמן שהבטיח והמצביא העניק לו אות-הצטיינות, העלה את משכרתו ואף מנע את העברתו לחזית בעת שבאה פקודה להעביר שמה את כל היהודים (מחשש לנטיתם לצד אנגליה).
בתקופת שרותו בדמשק היה לעזר למאיר די זנגוף ולועד ההגירה בפעולות רבות לטובת מגורשי תל-אביב ויפו בכלל, וביחוד לעזרת המגורשים והנאסרים מטעמים פוליטיים שהוגלו לדמשק. ובענינים שונים אחרים לטובת הישוב.
בסוף 1917 נשלח ליפו, להעביר חמרים ומכשירים מבתי-החרושת לדמשק, יצא ברכבת האחרונה של הצבא הטורקי לפני כניסת צפא הכיבוש הבריטי ובמסע שארך 12 יום הגיע חזרה לדמשק. ברכבת לקח עמו תותח עזוב ובגלל זה נרשמה לזכותו הצטיינות גרמנית, אך לא נשלחה לו מעולם.
בתקופת שהותו אז ביפו הוכיח את האפסות שבהאשמתו של השייך בידאס לפני המפקד הטורקי של יפו, כאילו השומרים היהודים שהורשו להשאר בתל-אביב מאותתים לאויב המתקרב.
כשנסוגו הטורקים והגרמנים מדמשק מפני האויב המתקרב, הרשה לו המפקד הגרמני להשאר בעיר ולא להמשיך עמהם את הנסיגה לאנאטוליה. את הבנינים שנצטוה לפוצץ לא פיצץ, אך כקצין נאמן לשבועתו סירב לגלות לאנשי האינטליג'נס הבריטי את מקומות הפצצות (בלי פצצים) הטמונות בקרקע. בגלל זה לא הורשה לחזור ארצה אלא לאחר כמה חדשים, כשהשתדל ועד הקהלה לטובתו, בהיותו אחד מחבריו הנבחרים עוד מלפני המלחמה. עוד כמה חדשים היה ב"רשימה השחורה" ולא הורשה לצאת מהארץ. בסוף בוטלה גם הגבלה זו ואז נסע מצרימה והביא מכונות חדשות והקים מחדש את בית-חרשתו שנחרב במלחמה. זה היה בית-חרושת לרהיטים שהקים וניהל בתל-אביב (במשך שנים אחדות בשותפות עם ברוך גורלסקי ואח"כ לבדו), פיתח את תעשית הרהיטים למדרגה גבוהה מבחינת הטיב והיופי, הנהיג את השימוש בעץ-ואקליפטוס ארצישראלי לעשית רהיטים וזכה לרכוש לתוצרתו שם טוב ואותות הצטיינות בתערוכות. בו בזמן היה פעיל בעניני צבור בענפים שונים (פעולות ציוניות וישוביות, ארגון בעלי התעשיה, נבחר למועצת תלאביב וכו').
אחרי שנים אחדות העביר את מפעלו לנחלתגנים וב-1926 עבר להשתקע בשכונת "עיר-גנים" שליד תל-אביב. באותה שנה קיבלה השכונה מאת הממשלה מעמד של מועצה מקומית רמת-גן ונבחר לנשיאה .
מאז הוא נשיא המועצה המקומית בלי הפסקה וגם בבחירות 1947 נבחר מחדש. במשך כל הזמן התמסר לפיתוח המקום ולשיפורו והודות למרצו נתעשרה רמת גן בגנים צבוריים רבים, גדולים ויפים, וגם הנטיעה הפרטית בחצרות ובגינות-נוי קיבלה ומקבלת עידוד ועזרה מאת הרשות המקומית. כאיש-מעשה מסור השכיל והצליח למשוך אנשי יזמה לרמת גן, עזר להם בעצה ובהדרכה וברכישת מגרשים מתאימים להקמת מפעלי תעשיה בתנאים נוחים. הודות לפעולותיו התפתחה השכונה הקטנה "עיר גנים" לעיר ממש, עיר יפת נוף ומושכת קייטנים ומבקשי מרגוע, מרכז חשוב לתעשיה מודרנית, רשות מקומית בעלת שירותים משוכללים, מושבה-עיר למופת ולתפארת.
בשנת 1947, במלאות לו 60 שנה ו-20 שנה לכהונתו כנשיא מועצת רמת גן, החליטה המועצה המקומית לקרוא על שמו גן בשם "גן אברהם".
ביום 5.8.47 נאסר בפקודת השלטון יחד עם ראשי הערים תל-אביב ונתניה ועוד כמה אישים מראשי הצבור האזרחי והלאומי ונעצר עמהם במחנה לטרון ב. ושוחרר ביום 11 בספטמבר 1947 יחד עם מר ישראל רוקח (ראש עירית תל-אביב).
צאצאיו: בר-כוכבא, מרים אשת משה חיים יקו מובסקי, יהודה, שולמית אשת ישעיהו שמואלביץ.