יעקב בן-סירה (שיפמן)
נולד בקנייב, פלך קיוב (אוקראינה), ח' אדר תרנ"ט (3.2,1899), לאביו הסופר והמורה פינחס שיפ מן ולאמו גיני בת פנחס צ'ודנובסקי מקניב. למד בחדר מסורתי, בחדר מתוקן, בבי"ס עממי ממשלתי ברוסית לילדי ישראל ואח"כ בישיבת לידא מיסודו של הגאון ר' יצחק יעקב ריינס (בו בזמן שאביו היה מורה בה).
ב-1913 עלה ארצה ולמד בגימנסיה הרצליה בתלאביב ובאכסניותיה העראיות בצפון הארץ אחרי הגירוש הכללי מיפו ות"א בימי המלחמה העולמית הראשונה. היה זמן-מה פועל חקלאי בפתח-תקוה ובגליל, שומר בגדרה ובגליל ובשנות 1919/20 היה מזכיר מרכז ה"מכבי" בארץ וארגן את הכנוס הראשון בסוכות תר"פ. שירת במשטרה המוספת במושבות הגליל התחתון. סג'רה, יבנאל, מלחמיה (מנחמיה), פוריה וכנרת. ב-1920/21 עבד בסלילת הכבישים טבריה-צמח, טבריה-מגדל ועל הר הכרמל שבוצעה בקבלנות מטעם הסתדרות העובדים.
בשנות 1921/24 למד באוניברסיטת לונדון והוסמך למהנדס, ב-1925 עבד כמהנדס בחברת "של" בלונדון. בשנות 1926/27 עבד כמהנדס ב"סולל בונה". בשנות 1927/29 בעידית ירושלים ומ-1929 בעירית תל-אביב כמהנדס העירוני.
בשנת 1923 נשא לאשה את חיה בת שמואל שמר יהו הורביץ מרקוב שעלתה עם משפחתה לא"י ב-1910.
כשבא לעבוד בעירית ת"א השתרע שטח בנין העיר בפועל עד מעבר לרחוב בוגרשוב צפונה ולאורך רחוב בן-יהודה כמעט עד לשדרות הקרן הקימת, אך תכנית הבנין היתה מובנה בקוים כלליים עד הירקון (תכנית גדס). זמן-מה אחרי בואו תיכן וניהל את בנין בית-המטבחים העירוני ליד הירקון (זה היה אחרי מהומות תרפ"ט, כשסירבו תושבי ת"א להוסיף ולהשתמש בבית-המטבחים של עירית יפו, שהגישה אליו היתה בחזקת סכנת התנפלויות ויריות מן המארב. הקולונל הירון, מנהל מחלקת הבריאות הממשלתית, שנתפרסם באיבתו ליהודים ולמפעל הציוני, התעקש וסירב להרשות את הקמת בית-המטבחים המיוחד לעיר העברית, ורק אחרי שתושבי ת"א שבתו במשך שבועות אחדים מאכילת בשר הוכרחו השלטונות הגבוהים להסתלק מסירוב זה ולתת את הרשיון). שנים מעטות אחרי כן החלה התרחבותה הגדולה של העיר כלפי צפון ומזרח, ומחלקת ההנדסה העירונית, שהוא עמד בראשה, גדלה ונתרחבה אף היא. מאז תיכן וביצע סלילת כבישים, בנין גשרים, בנינים צבוריים רבים (בתי-ספר בילו, בלפור, סמינר למורות ע"ש א. ל. לוינסקי ועוד), עיבד תכניותבנין מפורטות לשטחים החדשים, תכניות פיתוח, ביוב, שיפורים ותיקונים בתכניות הקודמות, שמביניהן לא חזו מראש את ההתפתחות העתידה, תיכן ובצע את בנין הטילת על שפת הים, בניני שיכון העולים והחיילים המשוחררים בדרום-מזרח תל-אביב, בנין המנהרה לביוב ברח' ז'בוטינסקי ועוד ועוד. כן עוזר בעצה והדרכה ובפעולה ארגונית למהנדסי הרשויות המקומיות. חבר הועד המרכזי של אגודת האינז'נירים והארכיטקטים בא"י ולשעבר נשיא האגודה, חבר הועד הארצי והמקומי של אגודת שוחרי האוניברסיטה ויו"ר ועדת התרבות שלה. ב-1935 היה ממיסדי המכון היהודי לידיעת א"י בת"א, ביחד עם הד"ר ש. ייבין, ד"ר ב. מייזלר, ד"ר פ. קורנגרין וחבר הנהלת המכון, שפעולותיו הופסקו לרגל מאורעות 1936. חבר נשיאות אגודת דורשי התכניון העברי בחיפה וחבר הועד המנהל של התכניון, ועוד.
פירסם מאמרים מקצועיים בעתון אגודת האינז'נירים, בידיעות עירית ת"א, בעתון "פלסטיין אנד מידל איסט" ועוד, ערך את הספר "בית ועיר", מרצה בצבור על נושאים השייכים למקצועו ובעיקר בשאלות פיתוח עירוני.
צאצאיו: משה (תלמיד האוניברסיטה העברית), יצחק.
יוסף ויץ
נולד ביום כ"ה טבת תר''ן בעיירה קטנה בורמל פלך ואהלין, אז בארץ רוסיה. אביו אברהם (משכיל חובבציון, ממונה על עסקי היערות של בני המשפחה וזקנו מצד אביו ברוך, תורני-מוסמך לרבנות, לפרקים משמש בכתר זה בעיירה) אמו רייצה בת ישעיה קליבנר מעיירה ברסטיצקוב (בנו של יוסף הרב בדובנא ובעיירות אחרות).
גדל על ברכי הסבא והתחנך חינוך מסורתי: ב"חדר" ובבית-המדרש. בבחרותו פנה אל הציונות והיה פעיל באגודה הציונית וחובבי-שפת-עבר. בשנת 1905 הלך לאוריסה והיה לאכסטרן בהתכוננות לתעודת בגרות של גמנסיה. אולם אחרי פרוץ הפרעות אותה שנה עם הכרזת החופש המדיני, השליך את הלימודים