שבחולון, קרן עבודה ע"י אגודת הסופרים העברים על שמו. בתש"א הופיעו כתביו בשני כרכים בהוצאת "עם עובד".
בתו: צפורה.
צדוק ברומברג
נולד בקוסובה, פלך גרודנה, י' טבת תרל"ח (1878), לאביו שלמה ולאמו מרים בת ירוחם גרבר בהיותו בן 4 עבר עם הוריו לכפר הגרמני לאנדסקורן אשר בקרים. הוריו, שהיו יהודים יראי-שמים, השתדלו גם בסביבה ההיא, הרחוקה ממרכזי היהדות התורנית לתת לו חינוך יהודי מסורתי, ובכפר למד מילדותו את כל העבודות החקלאיות והתאמן בהן. אולם בהיותו חובב-ציון וציוני מנעוריו ראה את עבודתו החקלאית בכפר הגרמני הקרימאי כהכנה לחיי אכר בארץ-ישראל. שרת בצבא הרוסי בסימפרופול, ואחרי שחרורו למד שם את מלאכת החייטות והשתלם בבית-ספר לגזירה.
באביב תרס"ד הפליג מסווסטופול לאיסטמבול, בדרכו לארץ-ישראל. כאן מצא את דוד טריטש, שהשתדל אז אצל ממשלת טורקיה בדבר קבלת זכיון להתישבות יהודית בחקלאות באי קפריסין, שלהלכה היה שייך אז לטורקיה ולמעשה שלט שם מפקד חיל-המצב הבריטי. טריטש הציע לו להצטרף לחבורה של מתנחלים שתתישב בקפריסין, אך הוא המשיך את דרכו וביום כ"ט סיון תרס"ד הגיע לחוף יפו.
כאן שמע, כי נציגה של חברת יק"א בנצרת, מר חיים מרגלית-קאלוואריסקי , נותן קרקע משל החברה ליהודים הרוצים לעסוק בחקלאות, יצא בלוית עוד שני חברים (סולוק והובנר) ברגל לנצרת ובקשו מקאלוואריסקי קרקע. הוא הסכים לתת להם אחרי שיתאמנו במשך שנתים בעבודה חקלאית כפועלים. מקוצר-רוח לא הסכימו להמתין זמן ממושך כל-כך, התענינו בדבר אפשרות להגיע למטרה ביתר מהירות. הגיעו בדרך חיפושיהם ליבנאל וכאן יעצם מאירוביץ לחכור לפי שעה קרקע בקרבת טבריה ולהתחיל בעבודה כאכרים עצמאיים ואחראים. אף קרקע מסוים הציע להם, בקרבת הכפר בטיחה, על גבול החורן, לא רחוק מים כנרת, אדמה השייכת לעבדול רחמן פחה מדמשק. ביזמתו נתארגנה קבוצה בת 15 הברים רווקים ובעלי-משפחה צעירים (ביניהם : אברהם בוך , אח"כ בפתח תקוה, ולוז'ינסקי, אח"כ שו"ב בעקרון), שלחו שליחים אל הפחה והוא הסכים למסור להם את הקרקע בתנאי-האריסות הנהוגים אז: עשירית היבול לבעל הקרקע. אז יצאו ה-15, נטו את אהליהם על האדמה והחלו לעבדה והיו סיכויים טובים להצלחתם. אולם הקדחת החלה להפילם מעל רגליהם, ואף הוא נפגע מהקדחת הצהובה והוכרח לעבור ליפו כדי להתרפא ולהבריא, על מנת לחזור לעבודה. אך בינתים פגעה הקדחת גם ביתר החברים, ואף המיתה שלשה מבוגרים וארבעה ילדים, ובסוף הוכרחו כולם לעזוב את המקום והקבוצה נתפזרה.
משהוכרח להשאר ביפו חזר למקצועו ועבד כגזרן בפירמה הוינאית טירינג לבגדים מוכנים, שעסקיה בארץ התנהלו בידי חיים גולדברג (הוא "חיים בקר" הנודע, המומחה לעזור ליהודים להכנס ארצה על אף הגזירות הטורקיות על העליה "הבלתי-חוקית") ובנו משה . ולאחר זמן פתח בית-מלאכה לעצמו.
בתרס"ז נשא לאשה את שרה בת ברוך ברומברג מפינסק.
השתתף בעניני הצבור ובהקמתם וביצורם של מוסדות העדה היהודים ביפו. ממיסדי מרכז בעלי מלאכה ומפעיליו למען חיזוק מעמדם של אנשי המלאכה, הבטחת מקומם בניהול עניני הצבור ויסוד השכונות של בעלי המלאכה בתל-אביב.
במלחמת העולם הראשונה עבר עוד פעם אל הגליל, לטבריה, בעת הגירוש הכללי מיפו ות"א בניסן תרע"ז, ואחרי המלחמה חזר לת"א לעבודתו ולעסקנותו הצבורית בארגון בעלי-המלאכה ובהתאחדות החייטים בת"א. בזמן האחרון יסד את אגודתם השיתופית "האומן". כן השתתף ביסוד הבנק למלאכה, בנה בית והצטרף לבני ברית ולמוסדות-חסד שונים.
צאצאיו: שפרה אשת יוסף ברין (חברי קיבוץ בית-השטה), עמנואל, יגאל.
דוד אביטבול
נולד ביפו, בשנת תרכ"א (1861), לאביו אברהם ולאמו זהרה. ראש המשפחה יעקב ואשתו ושני בניו שלמה ואברהם (אביו של דוד) ונשיהם ובתו יצאו ממארוקו בתר"כ לגיברלטאר על מנת לעלות לארץ-ישראל. אחרי שהותם כשלשה חדשים בגיברלטאר נסעו לאלכסנדריה, שהו שם כשנה ועסקו במסחר. והנה קמו צעירי המשפחה ודרשו מהאב להמשיך את המסע לארץ הקודש, ואז באו ליפו בתרכ"א. כאן קנו את חומת העיר ובנו עליה בתים ומחסנים ועסקו במסחר. זמן