נשא לאשה את גיטה בת יצחק פולונסקי לפי הזמנת הפרופ' א. וארבורג וד"ר א. רופין עלה ארצה בתרע"ג ונתקבל למורה לציור ולמלאכת-אמנות בבית-הספר "בצלאל" בירושלים והיה עוזרו ויד ימינו של הפרופ' ב. שץ וממלא מקומו בניהול המוסד בעת העדרו מן הארץ. כאן נתחבב עליו נוף הארץ, הטבע הפרימיטיבי והתרבותי כאחד, צייר מראות נוף של גנים ופרדסים, אדמת סלעים וקוצים מכל אזורי הארץ, וכמה מציוריו, ביחוד ממראות ירושלים העתיקה, נדפסו בספרים ובמאספים רבים, ועיטוריו וציוריו לספרי ילדים נדפסו בארץ ובאמריקה. כן צייר פורטרטים של אנשי-שם בישוב ובתנועה הציונית, כגון: ויצמן, ז'בוטינסקי, בעל מחשבות (המבקר הידוע ד"ר י. אלישב), מרדכי בן-הלל הכהן ורבים אחרים, שנרכשו ע"י דיזנגוף עבור מוזיאון ת"א. וכן נמכרו תמונות רבות שלו בחו"ל. הציג את יצירותיו בתערוכות שונות בארץ. עבד כמורה לציור בבתי המדרש השונים למורים בירושלים ובאחרונה בביה"ס "תחכמוני" בירושלים.
נפטר בירושלים, ט' ניסן תש"ה (23.3.45).
בנו: אליעזר ליאו שור (אדריכל, מומחה לתיכון ערים בשרות הממשלה בארץ).
ד"ר יצחק לוי
נולד באיסטמבול, בשנת תרכ"ו (12.7.1866), לאביו אברהם הלוי (ממשפחת הגביר אברהם קאמונדו ) ולאמו רוזה לבית דילמדיגו (ממשפחת רבנים ופילוסופים, ביניהם, יוסף שלמה דילמדיגו המכונה יש"ר מקנדיה, במאה הי"ז, מחבר הספר "מצרף לחכמה"). למד בתלמוד-תורה מיסודו של קאמונדו בפרבר חאסקוי ואח"כ גמר גימנסיה ממשלתית ומתוך עשרות מועמדים בני דתות שונות היה הוא אחד בין הששה שזכו בסטיפנדיה ממשלתית להשתלם בחקלאות בגרמניה. למד בבתי-ספר חקלאיים ובאוניברסיטאות האללה וברלין וב-1889 חזר הביתה מוכתר בתואר דוקטור לאגרונומיה ולפילוסופיה. שרת כמפקח חקלאי ממשלתי בפלך מונאסטיר, במקדוניה, ואח"כ באדאנה (שם סבל מן המלריה), בבירות ובדמשק, ושם פנו אליו פקידי הבארון רוטשילד בבקשה להשיג להם רשיונות להכניס ארצה רכב מגפן אמריקאית להרכיב בו את הגפנים, כדי להצילן ממחלת הפילוקסירה שפשטה בכרמי זכרון יעקב, ראשון לציון, רחובות ושאר המושבות והוא השיג להם את הרשיון ותוך כך ביקר בכל מושבות הארץ והביע את שאיפתו להתקבל לעבודה בשרות הבארון.
בינתים העביר הבארון את ניהול המושבות לידי חברת יק"א וכשבא ארצה שם-טוב פאריינטה כמנהל ראשי מינה את הד"ר לוי למנהל מושבות יהודה ויקב ראשון לציון. פתח משרד מרכזי ביפו והזמין את אליהו ספיר , המורה מפתח תקוה, למזכיר ומנהל החשבונות.
בתקופת שרותו בחברת יק"א הוטל עליו לחסל את איבת-הדמים בין הדרוזים ובין אכרי מטולה, כי הדרוזים נושלו מעל האדמה בכח השלטון אחרי שבעלה, אפנדי מצידון, מכר אותה לפקידות הבארון. הד"ר לוי סיכן את עצמו ונסע להר הדרוזים ובא בדברים עם ראשי השבט ובראשם בני משפחת אל-אטראש והצליח להתפשר עמהם ולחסל לחלוטין את האיום הדרוזי מעל מטולה. כן הובאו אליו הצעות רבות בדבר רכישת שטחי קרקע גדולים בשרון הצפוני והדרומי במחירים נמוכים, אך המרכז בפאריס לא שם לב להצעותיו.
כשביקרו בארץ ב-1902 הד"ר אדולף פרידימן והצייר הרמן שטרוק, מראשי הציונות בגרמניה אז, היה להם לעזר בסיור במושבות יהודה ובעמק הירדן וסיפק להם ידיעות רבות-ערך על המצב ועל סיכויי ההתפתחות בארץ. ב-1903 סיירה המשלחת הציונית את ואדי אל-עריש בראשותו של ליאופולד קסלר (שהשתתפו בה גם: אוסקר מרמורק, ד"ר הלל יפה וד"ר זליג סוסקין), בקשר להצעה להקים שם גוש של התישבות יהודית ואחרי שהמשלחת חזרה לאירופה באה אל הד"ר לוי משלחת של ראשי שבטי הבידואים מהנגב הרחוק, שהיו בסכסוכים תמידיים עם השלטון הטורקי, וסירבו לקבל את מרותו ולשלם לו מסים. הללו, ובראשם שייך סלים אבו-רביע, הציעו לו תכנית כלכלית-מדינית, שלפיה יתנו קרקע ליהודים להתישבות באזור באר-שבע כדי ליצור גוש חזק של יהודים ושבטי-ערב יחד, שיוכלו לפרוק את עול השלטון הטורקי מעליהם. הוא שלח את ההצעה לד"ר פרידימן, וזה העבירה להרצל. בענין זה התפתחה אח"כ חליפת מכתבים בין הרצל ובין הד"ר לוי, שפיתח את רעיון הברית הישראלית-הערבית על סמך העובדה, שבין הבידואים ישנם שבטים יהודיים (יהוד אל-חיבר) וממוצא יהודי, שזכר קשריהם עם היהדות עודנו חי, ולשם חיזוק הקשרים ומשיכת הבידואים הללו לצד