לא נתקבל מפאת גילו הצעיר. למד שנתים בישיבת "מרכז הרב" של הגראי"ה קוק בירושלים ואח"כ נכנס ללמוד במחלקה למדעי הרוח של האוניברסיטה העברית, ושם למד, מלבד מדעי היהדות, גם מתמטיקה ופילוסופיה בתור המקצועות הראשיים, שהצטין בהם מאד.
מהומות אב תרפ''ט והטבח האכזרי שערכו הערבים בישיבת חברון וביתר המקומות שבהם לא נתקלו בהתנגדות יהודית מאורגנת, תוך אפס מעשה מצד השלטון למניעת הפשעים, - הסעירו את נפשו והטביעו חותמם על חייו וגורלו. הצטרף אז לפלוגות המתנדבים שאורגנו על-ידי ועד הקהלה העברית בירושלים. שליחותו הראשונה היתה ללוות את חללי הישיבה למנוחת-עולמים.
מיד לאחר טבח חברון פרשו כמה מחשובי המפקדים משורות "ההגנה" אשר היתה עד אז כח הבטחון והמגן היחיד בארץ - והקימו ארגון נפרד. הם קראו לו בשם "אצ"ל" (ארגון צבאי לאומי).
הצטרף לשורותיו מיד עם הוסדו ומאז שקד על השכלתו הצבאית העצמית ובמהרה היה לאחד מטובי המפקדים והמדריכים של כח המגן העברי הזה.
שנות תרצ"ו-תרצ"ז מביאות מפנה גורלי בחייו שהיה גם למפנה היסטורי בתולדות דורנו. שוב פרצו מהומות בארץ-ישראל. "היד הנסתרת" נתנה את האות והחלו רציחות המוניות והצתות, שמטרתן היתה לעצור בעד זרם העולים האדיר, שבא מארצות אירופה המנואצת, להצדיק את נעילת השערים בפני פליטי הגיהנום ההיטלראי ולהכשיר את הקרקע לאותו "ספר לבן", שביקש לדון את עמנו לשעבוד נצח בארצו ולכלייה בארצות הגולה.
מול נחשול הדמים שהציף את הארץ הכריזו מנהיגי הישוב על "הבלגה".
בראשית המאורעות הסתפק גם הארגון בתפקידי שמירה בלבד. אולם במהרה בא לידי מסקנה, כי לשיטת ההתגוננות הרשמית אין הצדקה מדינית ואין תכלית צבאית. כינוסם של עשרות או מאות בחורים מפינות שונות בערים ובמושבות והפיכתם לכח פסיבי, המשאיר את כל ייזמת הפעולה בידי האוייב - שיטה זו לא יכלה למנוע הפלת חללים פתאומיים בקרב הישוב העברי. לדעת הארגון היתה שיטה זו מוכרחה להביא לידי רבוי הקרבנות ולידי החדרת ההכרה בקרב הפורעים, כי הם הם השליטים האמיתיים בארץ הזאת.
הוא ראה דרך אחת להגנת האומה - היא דרך ההתקפה, דרך התגובה המאורגנת. מנהיגי הישוב לא הסכימו לדרך זו ועל כן חל הפילוג בשורות. הארגון הצבאי הלאומי היה לגוף עצמאי גם בדרכי מחשבתו ולארגון לוחם. דוד, שהיה ידוע עד אז רק לחוג מצומצם של חבריו ותלמידיו, עלה במהירות מפתיעה בסולם הפיקוד והיה למפקד הראשי של "האר גון", למפקד נערץ שלמוצא פיו היו שומעים ללא ערעור גם וותיקים ובוגרים ממנו, באשר לכולם שמש דוגמא בכושר עבודה מפליא, בשקידה על למודים, בנאמנות ובנכונות בלתי מותנית להקרבה עצמית.
היה נאה דורש ונאה מקיים. משארגן את שורותיו סביב דגל התגובה, המרד והכבוש יצא במהרה לפעולה. ב-י' כסלו תרצ"ח (14.11.37) "יום הראשון השחור", ערך את ההתקפה המאורגנת הראשונה בירושלים. התקפה זו שימשה אות להפרת "ההבלגה" ולנקיטת מעשי תגמול בכל רחבי הארץ, ופקד עליה אישית. וכך היה הנוהג שלו בכל מיבצע קשה ומסוכן. הוא היה גם המתכן וגם ראש המבצעים. סכן את עצמו בטרם סכן אחרים. כך חי, וכך מת.
לא הסתפק בפעולות התגובה שרבו ותכפו כדי להוכיח, כי לא הפקר הם חיי ישראל, כי ציון איננה אוקראינה וכי יש שילם ונקם לדם היהודי השפוך. חזה למרחקים. חלם על צבא עברי גדול, על צבא המחתרת, שיקום בבוא שעת הכשר, יסתער על כובשי המולדת למיניהם, ישחררנה ויחזירנה לבעליה החוקיים.
כשם ששקד בימי נעוריו על התנ"ך והתלמוד, כן שקד עתה ימים ולילות על ספרי טקטיקה ואיסטרטגיה. הלך אל המקורות. פתח אפקים. למד ולמד. חיבר, יחד עם עוזרו הראשי וידידו, אברהם שטרן (יאיר), ספרים וחוברות על הנשק ועל השימוש בו (ספר "האקדח" - דנציג-ירושלים, הספריה המרכזית של ברית חיילי החזית היהודים, תרצ''ז, 226 עמודים וצלומים, בחתימת ראש. ד. - הפסידונים שלהם). היה מחדיר בקפדנות את רוח הקרב ואת ההבנה לסדר ולמשמעת בקרב חייליו. למדם את תורת המוסר היהודי, האנושי והצבאי. חרש בנשמת הנוער והפך צעירים, לא ידעו קשת, לחיילים מאומנים ורכי לבב ללוחמים בלתי נרתעים.
פעולתו בתור המפקד הראשי של הארגון הצבאי הלאומי, הורחבה גם על תפוצות הגולה. בעי