צבור הפועלים בפרט. לשם זה נסעו, הוא, יצחק בן-צבי וישראל שוחט מעסקני המפלגה ללמוד משפטים באוניברסיטת איסטמבול.
(תלמידי האוניברסיטה העותומנית למשפטים בקושטא, 1914) כשפרצה מלחמת-העולם א' בקיץ תרע"ד הוכרחו להפסיק את לימודיהם ולחזור לארץ. הפליגו באניה רוסית, ממנה עברו לאניה פרסית, ואחרי טלטולים ותלאות לרוב הגיעו ארצה בעת שהארץ היתה אזור צבאי לרגל ההכנות להתקפה על תעלת סואץ, והישוב היה במצב חמור מאד מבחינה כלכלית (ניתוק הקשרים ומקורות הכספים מחו"ל) ומדינית (משטר צבאי וביטול הקאפיטולאציות וכו'). התמסר יחד עם חבריו להצלת הקיים והטיפו ופעלו למען התאזרחות היהודים נתיני חוץ לבל יגורשו מהארץ, ואף הוא קיבל עליו את הנתינות העותומנית.
בכסלו תרע"ה, נבחר לועדה היהודית לסידור שיתופם של היהודים ב"הגנה עממית", שנועדה מטעם השלטון ליסד כעין "משמר העם", מורכב מבני כל העדות, לשם עזרה לכוחות השלטון בשמירת החוק והסדר. זה היה באספה שנקראה, מטעם עירית ירושלים בנשיאותו של הפחה המושל, ויתר חברי הועדה היהודית, שהורכבה מטעם הועדה להתעתמנות, היו: אלברט ענתבי , אביעזר ילין, יצחק בן-צבי ויעקב זרובבל. אחרי כשלון ג'מאל פחה בהסתערותו על תעלת סואץ החל במסע טיהור אזור החזית מהיסודות שלפי טבעם אינם צריכים להיות נאמנים לממלכה העותומנית הכושלת. בארץ היה פרוש הדבר רדיפת הציונים "הזוממים לקרוע את ארץ-ישראל מעל גוף הממלכה וליסד בה מדינה יהודית". רבים מעסקני הצבור, הציונות, צבור הפועלים ו"השומר" נאסרו והוגלו לדמשק ולאנאטוליה, ועל בן-גוריון ובן-צבי גזר לבטל את נתינותם העותומנית ולגרשם לנצח מן הארץ באשמת שייכותם לפועלי ציון ול"השומר". הם נאסרו על-ידי הקאימקם היפואי בהא א-דין (כ"ז שבט תרע"ה) והועברו לכלא הסראייה. בעיר העתיקה בירושלים. משם שלחו לממשלה מחאה על מאסרם בבקשה לשפוט אותם כנתינים עותומניים, אם אמנם יש בהם אשמה, ולא לגרשם מן הארץ. אך בקשתם נדחתה. אנשי השלטון לקחו מהם את תעודותיהם שקבלו מהאוניברסיטה ושלחו את צילומיהם לכל משמרות נמלי הארץ, לבל ינתן להם לעולם להכנס לטורקיה כי וגורשו ממנה לנצח ... ימירושלים הועברו לכלא יפו ומשם הועלו לאניה "פירנציא" וביום ב' ניסן תרע"ה הגיעו לחוף אלכסנדריה של מצרים תחת משמר חזק, שעמד להסגירם אי-שם ולשלטונות הרוסיים, בהיות והם רשומים ברוסיה כפושעים פוליטיים באשמה חמורה מאד. בהשתדלותו ובערבותו של דוד יודילביץ (אז מנהל סניף "כרמל מזרחי" באלכסנדריה ו"הקונסול של ארץ-ישראל העברית") הרשה הקונסול הרוסי לשחררם ולהעלותם על החוף, ולאחר זמן נודע לקונסול, שממשלת רוסיה כבר אינה מעונינת להתנקם בהם בעד מעשים מהפכניים והגנתיים מלפני 10 שנים.
מאלכסנדריה יצאו לארצות הברית ושם היה בן גוריון פעיל (יחד עם בן צבי) ב"פועלי ציון" ובארגון "החלוץ", וכן השתתף עם דב בורוכוב בעבודה בליגה למען הקונגרס היהודי.
בתרע"ח השתתפו שניהם, הוא ובן-צבי, בארגון ההתנדבות לגדוד העברי האמריקאי, גם הם התנדבו אליו, ועל אף איסורו של ג'מאל פחה חזרו אל הארץ כחיילים, אחרי שהוא וצבאו הונסו ממנה לבלי שוב. נשא לאשה את פאולה בת שלמה מונבז (אחות מוסמכת, מפעילות תנועת פועלי ציון בארצות הברית). עם שובו ארצה חזר לפעילות צבורית. השתתף ביזמה ובפעולה ליסוד מפלגת "אחדות העבודה'' (תרע"ט) והיה מראשיה כל זמן קיומה ומראשי נציגיה בהסתדרות העובדים הכללית, במוסדותיה ובמפעליה ונציג ההסתדרות ומראשי דובריה במוסדות הציוניים והישוביים. נבחר לועד הזמני של הישוב, ואחרי מהומות תר"פ נשלח לעבודה מדינית בלונדון (קשתם עם ראשי מפלגת העבודה הבריטית לטובת הציונות), יחד עם ש. קפלנסקי, מטעם הברית העולמית של פועלי ציון. השתתף בועידת לונדון (תר"פ) של הסתדרות הציונית ונבחר לועד הפועל הציוני ומהקונגרס ה-11 השתתף בבל הקונגרסים הציוניים.
בתרפ"א חזר ארצה והיה עד תרצ"ה מזכיר ראשי של הסתדרות העובדים הכללית והרוח החיה ואיש היזמה והביצוע בכל מפעליה ופעולותיה (קפא"י, חברת העובדים, ארגון הפועלים הערבים, קשרים עם תנועות הפועלים הציוניים בחו"ל, תנועת "ארץ-ישראל העובדת" בארצות-חוץ, מלחמה למען חיזוק מעמד