ילדים עניים לשם מסירתם לשרות הצבא במשך 25 שנים, בעל צדקה ומכניס אורחים, עלה לעת זקנתו לא"י ונפטר בי"ד כסלו תרפ"ח בגיל של 89 שנים ונקבר בבית הקברות הישן בת"א), ולאמו חיה לבית חינקס מבאר. בהיותו בן שש עברו הוריו לעיר סורוקי, פלך בסרביה.
קבל חנוך מסורתי ותדרני בחדרים ואצל טובי המלמדים שאביו שכר לו, למרות מצבו הכלכלי הקשה. הצטיין בלמודיו ונחשב ל"עילוי" ולפי רצון הוריו התכונן ללמוד בישיבת בריסק הידועה, אך מסבת אי-יכולת הוריו לשלחהו לשם, המשיך את למודיו בבית המדרש "הטלנאי" באופן עצמאי, בהשגחת הבחורים המצוינים והאברכים הסמוכים על שולחן חותניהם. בפרק זמן זה עבר על כל התלמוד וחלקים מ"יורה דעה", ובערבים השתלם בתנ"ך ועברית מפי המורה טרוצקי מוילנה.
באותם הימים נתפס להשכלה והושפע מהסופרים העברים (אדם הכהן, מיכל בנו, פ. סמולנסקין ויל"ג) ומהסופרים הרוסים (דוסטויבסקי, טורגניב, טולסטוי, צ'כוב וגורקי). בתרנ"א נשא לאשה את פיגה בת ברוך ברומברג מאומן.
עוד מנעוריו נמשך לעבודה צבורית-תרבותית. השתתף ביסוד תלמוד-תורה בעירו וביסוד ספריה תורנית בבית המדרש "הטלנאי", יו"ר ועד "שפה ברורה" (חברי הועד היו חיים צבי פרזנט, כתב "המליץ", צבי הרמן ואברהם מלר), יו"ר אגודת "צעירי ציון", מורשה ועד חובבי ציון מאודיסה והמפיץ שלא על מנת לקבל פרס את ספרי הוצאות "אחיאסף" ו"תושיה", בעיר ובסביבה. בשנת 1900 עמד בבחינה בלמודים הכלליים וקבל תעודת מורה פרטי. ב-1901 הוזמן לקישינוב להורות בבי"ס של עוזרי המסחר בהנהלתו של גודלבסקי (בועד הצבורי השתתפו דב קלימקר וקלינמן). אחרי שנה הוזמן ע"י האגרונום ע. אטינגר לנהל בית ספר עממי במושבה מרקולשטי שיק"א עמדה לפתוח אז. בבי"ס זה היה שש עשרה שנה, וכל השנים שקד הרבה לשפור המושבה, ויסד בה ובמושבות ורטיזני ולובלין קופות להלוואה וחסכון. כן יסד בי"ס במושבה אלכסנדרנה. אחרי מהפכת 1917 נבחר ל"זמסטבו" (ארגון החקלאים האוטונומי) המחוזית, ונתמנה למפקח על עניני האספקה והכלכלה במושבה, וזמן ידוע היה גם ראש המשטרה בימי חילופי השלטונות. בועידת "תרבות" ב-1917 נבחר כראש ה"תרבות" בביסרביה, וגם לראש הסתדרות המורים.
באוקטובר 1918 עבר לריבניצה, מחוז בלטה, והורה שם בגימנסיה הצבורית ובביה"ס הטכני הגבוה שנוסד אז. באותו פרק הזמן נבחר גם לראש תשע האגודות המקצועיות שהתאגדו בעיר.
כשהתחילה הבריחה של היהודים מאוקראינה דרך הדניסטר לרומניה, נתקיימה בביתו בחול המועד פסח 1920 התיעצות חברי ועדי העזרה, ביניהם ב"כ הקהלה במוסקבה: דוד מירנבורג, הסטודנט סגלוביץ, בנו של הרב סגלוביץ ממלבה ואח"כ בדנציג, רפאל רילוב, כעת בארגנטינה. בהתיעצות זו נבחר לראש "משרד הועדים המאוחדים" וכראש ועד הפליטים ("קומבז'"). בהשתדלותו המיוחדת בפני השלטונות הסובייטיים נאסרו שלשה פקידים סובייטיים שהתאכזרו לפליטים בתחנות הגבול על הדנייסטר. הודות לפעולה זו השתנה לטובה היחס אל הפליטים, ובערב פסח 1921 באה גם ועדה ממשלתית מיוחדת לריבניצה, כדי לחקור את מצב הפליטים, שבה השתתפו הגנרל איבנוב, סודרסקי, ראש היבסקציה בחרקוב ופוזנן מזכיר היבסקציה בויניצה. הוא הציע לפני הועדה לפתוח את הגבול הרוסי-הרומני ולהרשות ל-24.000 פליטים לעבור לרומניה. הועדה נענתה להצעתו זו וכתוצאה מזה נשלח ביחד עם יצחק אלתרמן, ר. רילוב, ינטיס וסנדרוביץ לקישינוב לבוא בדברים עם השלטונות ברומניה באמצעות הרב י. ל. צירלסון וד"ר י. ברנשטיין-כהן, אך הממשלה הרומנית לא הסכימה להצעה זו.
ביולי 1921 בא לקישינוב, טפל וארגן את העזרה הכספית מטעם הג'וינט ומשם יצא להשתתף בקונגרס הציוני הי"ב והשתתף גם בועידה למען הפליטים בפראג, שהתקיימה בספטמבר 1921 והשפיע על ראשי הג'וינט שיעבירו את העזרה הכספית ישר לפליטים שהתרכזו על הגבולות. כשחזר משם לקישינוב נתמנה למפקח ולמדריך על בתי הספר העבריים בביסרביה.
באביב 1923 הוזמן ע"י יק"א לנהל את לשכת ההגירה לפליטים בביסרביה. כן התמנה למנהל בתי הספר של הג'וינט לילדי הפליטים. ב-28.2.25 עלה לא"י. עבד שלשה חדשים בעירית תל-אביב כמסגנן ובספטמבר 1925 הוזמן למקוה-ישראל כמורה ומחנך ללמודים העבריים בביה"ס. בתפקיד זה עמד במשך עשר שנים, ובשנת 1935 עבר לתל-אביב, כדי לעמוד בראש "בית ביאליק", שנוסד אז. גם בא"י הצטיין כעסקן צבורי בשטח התרבותי. היה חבר הועד ב"ברית ראשונים", ועדת התרבות של "אהל שם", חבר הועד המרכזי של אגודת הסופ