התכונן לפעולה רפואית בא"י ושם לב במיוחד למחלות העינים הנפוצות בארץ. ב-1889 קבל תואר ד"ר לרפואה וזכה לפרס אוניברסיטאי על חבורו.
הוא הסתלק מהקרירה המדעית שנפתחה לפניו ועבר לפריס לשם השתלמות במחלות הארץ ועבד בקליניקות חשובות ובמשך חצי שנה היה עוזרו של הפרופיסור ולנדולט.
בחורף 1890 עמד בבחינת רופא בפקולטה הרפואית במוסקבה. עבד כרופא בבי"ח המקומי בסימפרופול, עיר מגורי הוריו, פרסם בדפוס את עבודותיו הראשונות במחלות העינים, גם ברוסיה הוצעו לפניו הצעות חשובות אך סירב לקבלן ועלה לא"י.
בדרכו לא"י התעכב בקושטא ועמד שם בבחינות ממשלתיות לשם קבלת תעודת רופא בטורקיה. וביולי 1891 הגיע ליפו.
עבד כרופא פרטי במשך חדשיים בחיפה, ולפי הזמנת הקהלה האשכנזית בטבריה עבר לשם. הוא נעשה לרופא החביב ביותר בגליל ובמשך שנתיים פעל באופן שיטתי למנוע את המחלות המתהלכות בארץ, ערך מלחמה גם במחלת החולירע שהתהלכה אז בסביבה, ושכנע אף את תושביה הדתיים של טבריה להפסיק את הצום בט' באב, לשם מניעת התפשטות המחלה. הוא הבין לרוח אנשי הישוב הישן שהתיחסו אליו בסבלנות דתית למופת. שם באו לגור אתו אמו ואחותו שושנה (רוזה) שגמרה את חוק למודיה במדעי הטבע באוניברסיטת מונפליה, ושהיתה אח"כ המנהלת של בית הספר לבנות מטעם חובבי ציון ביפו.
אחרי פעולה מזהירה במשך שנתיים בטבריה בין הישוב העברי והערבי הוזמן בשנת 1893 ע"י פקידות הברון רוטשילד לרופא המושבה זכרון-יעקב במקומו של ד"ר קליין. באותה שנה נבחר לח' המרכז של "בני משה" בא"י. בזמן ההוא הפילה חללים המחלה שנודעה אז בשם "הקדחת הצהובה" בזכרון-יעקב ובחדרה. כמו כן נפגש פנים אל פנים עם קד חת שחור השתן, (שבעקבותיה נעשה השתן כהה ע"י הדם החודר אליו), מחלה זו כפי שהתברר אחר-כך היא התקפה הבאה אצל אנשים שחלו הרבה זמן במלריה קשה ואינה תוצאה של טפיל מיוחד, והרבה זמן וסבלנות היו דרושים כדי לעמוד על מהלך המחלה וללמוד כיצד למנוע אותה וביחוד כיצד להציל ממות את הנתקף בה. אולם כל זה לא יתכן בלי בית חולים וכך נהפך בית החולים הקטן בזכרוןיעקב למקור הצלה לנגועי הקדחת בחדרה - המושבה ששיכלה את מיטב בניה בקדחת. סבלם וגבורתם של חלוצי חדרה מביאים אותו לידי החלטה נמרצת להציל את חדרה. הוא פונה גם לעזרת השלטונות הטורקיים, השפעתו האישית וידיעותיו המרובות בתרבות הצרפתית עומדות לו למנוע רדיפות ומשפטים. עבודתו מתפשטת גם לשפיה, בת-שלמה ולטנטורה שבה נמצא אז ביח"ר לזכוכית של הברון רוטשילד בהנהלתו של מ. .דיזנגוף (שהיה הכרח אח"כ לסגור אותו מפני מגפת הקדחת).
באחד מבקוריו בטנטורה, בשעת רחיצה בים עמד לטבוע ודיג צעיר ערבי מוסטפה אלברומה הציל אותו והוא כרת אתו ברית אחים שעמדה בעינה עד יום מותו למרות כל תהפוכות הזמן.
סוף-סוף נושאים מאמציו פרי, הוא מסב את תשומת לב פקיד הברון בן-שימול לצורך בנטיעת איקליפטוסים בביצות חדרה, בקבלת פנים שסודרה על-ידו לפקיד בבקורו בחדרה. בל"ג בעומר תרנ"ד נתקבלה הטלגרמה מהברון על הקצבת 3000 פרנק לעזרת חדרה וגם ועד חו"צ באודיסה הצטרף בסך 6000 פרנק.
הוא מתמנה ע"י תושבי חדרה לחבר ועד המושבה, מטפל בכל עניניה המסובכים ומתמסר לפעול למען הבראתה וקדומה.
אולם נטיעת האיקליפטוסים נדחתה לרגל שנת השמיטה. ב-15/7/95 מתקבל הרשיון מאת השלטונות הטורקיים לנטוע את האיקליפטוסים. נטיעה זו נמשכה לסרוגין בשנות 1896, 97, 98, ו-1899.
ב-1895 מתמנה לראש הועד הפועל של חובביציון ביפו במקומו של י. ל. בינשטוק שמת מקדחת בכ"ב תשרי תרנ"ה. ובינואר 1896 עבר ליפו, אולם קשריו עם מפעל היעור של חדרה אינם נפסקים וב-1898 הוא מתישב בחדרה עם אשתו ובנו הקטן לזמן של 4 חדשים כדי לפקח יחד עם המהנדס יוסף טריידל והאגר' ז. סוסקין על היעור, לעודד את המתישבים ולהושיט להם עזרה רפואית שיטתית. ובזה הציל את המושבה מחורבן. (נטעו בה 200.000 עצי איקליפטוסים).
ב-1896 הקים מחדש את הישוב בבאר-טוביה (קסטינה) ע"י סיוע ועד חו"צ (כמושבת פועלים לדוגמא), אחרי שישובה התפורר לרגל המשפטים עזר לבסס את ביה"ס ביפו, טיפל בבסוסה של המושבה משמר הירדן, התענין במצבה של העדה היהודית בטבריה והשתדל לטובתה בכל השטחים.
בהיותו ביפו שמש כרופא במקוה-ישראל. נשא לאשה את רבקה בת אריה גליקשטיין (אחות אסתר קלווריסקי , אשת חיים מרגלית-קלווריסקי ששמש אז כמורה במקוה ישראל).
לווה את ד"ר הרצל בבקוריו במושבות יהודה בזמן בקורו בארץ באוקטובר 1898 ומסר לו ידיעות חשובות על האפשרויות לקנית קרקעות בא"י ובעבר הירדן.
בשנת 1900 יצא לחו"ל והשתתף בועידה הרפואית הבינלאומית בפריס והרצה שם על קדחת שחור השתן והרצאתו עשתה רושם גדול והועמד בין האישים הראשיים במחקר המחלה.
ב-1902 כשפרצה מחלת החולירע ביפו ובגליל התמנה מטעם עירית יפו לרופא ראשי למלחמה במגפה ועמד בחליפת מכתבים עם חברו ד"ר חבקין ממציא הזריקה נגד החולירע. ב-1903 השתתף לפי בקשתו של ד"ר הרצל כרופא במשלחת החקירה לאל-עריש ביחד עם ליאופולד קסלר - ראש האכספדיציה, א. א. וויליאמסון-גולדסמיד, ג. ה. סטפנס, אמל לאורן, ט. ה.