בפעילות ציונית. השתתף באותה שנה בכינוס ציוני אמריקה בפיטסבורג והוכר כעסקן וכנואם משובח. עמד בראש אסיפות מחאה נגד הפוגרום הקישינובי ודרש בהן עזרה להגנה עצמית יהודית. בשנות 1904/06 היה רב העדה הרפורמית "היכל ישראל" בברוקלין ואח"כ עד 1910 רב בעדה הרפורמית החשובה ביותר בניו יורק "היכל עמנואל". היה מזכיר הסתדרות ציוני אמריקה, יזם את הקמת הלשכה לחינוך יהודי בניו יורק, עזר לשמריהו לוין בהפצת הציונות בין עשירי היהודים באמריקה ולכל מפעל לטובת ארץ ישראל (בין השאר היה חבר הועד שהחזיק בתחנת הנסיונות החקלאית של אהרן אהרנסון בעתלית), ארגן את הקהלה היהודית בניו יורק לאיחוד כל הזרמים והעדות בגוף אחד ועמד בראשה עד עלותו ארצה. בקונגרס הציוני ה-13 נבחר לועדה שהוטל עליה לעשות הכנות ליסוד אוניברסיטה עברית בירושלים. במלחמת העולם הראשונה השתתף ב-1917 בתנועה הפאציפיסטית (רודפת השלום) שהתנגדה לכניסת ארצותהברית להשתתפות פעילה במלחמה. דבר זה היה בניגוד לכיוון הציוני המדיני ולחלק גדול של דעת הקהל בארה"ב, אך הוא שמר לעצמו את זכות העצמאות הרוחנית לפעול לפי השקפתו המוסרית מבלי להתחשב בדעת אחרים.
ב-1907 נשא לאשה את ביאטריס לווינשטיין ובאותה שנה ביקר עמה בארץ. ב-1912 ביקרו שנית בארץ יחד עם הנדבנים נתן ולינה שטראוס וגם לו היה חלק בעצה ובהשפעה על שטראוס בדבר השקעותיו במפעל תחנת הבריאות בארץ, שהקים שטראוס באותו ביקור במטרה לחקור את המחלות המקומיות והדרכים לריפויין לטובת כל תושבי הארץ בלי הבדל דת וגזע.
ב-1922 עלה ארצה והשתקע. התמסר לפעולה בועדה להקמת האוניברסיטה העברית, ארגן את המכון למדעי היהדות ובמשך שנים אחדות עמד בראש הועדה שטיפלה בהנהלתו. משנפתחה האוניברסיטה ב-1925 היה הקנצלר שלה במשך עשר שנים, ומשנשתנתה צורת הארגון שלה נבחר לנשיאה ב-1935, ב-1939 ושוב ב-1947. בשנות כהונתו בראש האוניברסיטה השיג בהשפעתו על עשירי היהודים באמריקה (ביניהם גיסו לואי מרשל ) כספים רבים להחזקת האוניברסיטה ולפיתוחה, בצורת תרומות ועזבונות גדולים, וגם מעשירי היהודים בארצות אחרות, כן משמש הוא כחבר פעיל בהנהגה הראשית של הסתדרות "הדסה" ונאמן ה"ג'וינט" במפעלי סיוע בארץ.
מתוך נאמנות להשקפתו המוסרית האישית נטל עליו את התפקיד הבלתי פופולרי להכריז על תכנית מדינית לחיפוש דרכים לפתרון שאלת עתיד הארץ בדרך של שלום והסכם עם הערבים. לשם כך היה ממיסדי חוג "ברית שלום" ואח"כ חוג "איחוד" ופרסם את תכניתו להקמת מדינה דו-לאומית בארץ, שהיהודים והערבים יהיו שותפים ברבונות עליה ושום צד לא ישתלט על משנהו. את דעותיו אלה פרסם בנאו מים, במאמרים בכתבי-העת של "ברית שלום" ו"איחוד" ובספריו "ככל הגויים ?" ו"נאמני הקנצלר" שהוציא בעברית ובאנגלית, וכן הביע את השקפותיו אלה בפני ועדות החקירה השונות שביקרו בארץ. בין היהודים מצא מצדדים מספר לרעיונו, אך לא בין הערבים, אך הוא מאמין בצדק המוסרי שבתכניתו ומוסיף להכריז עליה, על אף ההתנגדות משני הצדדים, בתקוה כי סוף-סוף תכריחם המציאות לקבל את דעתו.
כשמלאו לו ששים שנה הגישה לו האוניברסיטה קובץ מחקריה מאת מלומדיה בשם "ספר מגנס'" והחליטה לקרוא על שמו, "קרית יהודה" את שכונת המגורים של האוניברסיטה ו"הדסה" שאומרים ליסד על הר הצופים. ולמלאות לו שבעים שנה העניק לו חברהנאמנים של האוניברסיטה את התואר ד"ר כבוד , שניתן חוץ ממגו רק לד"ר חיים וייצמן. נפטר בניו-יורק, כ"ד תשרי תש"ט (27.10.48).
בניו: דוד, יהונתן,ברוך (כנר).
משה פיינשטיין
נולד בביאליסטוק, פלך גרודנה, י"ד ניסן תרכ"ג (1863), לאביו ר' גדליה מיכל (תלמיד חכם, סוחר, בעל מדות תרומיות, מגזע רבנים, מפעילי חובבי ציון) ולאמו חיה (אשת חיל ועסקנית במפעלי צדקה וחסד) בת ר' פייבל קרשם (למדן מופלג וחובב ציון נלהב, פרנס של ביאליסטוק, אך כשהגיע לחוף יפו ונדרש לתת "בקשיש" סירב לטמא את ידו במתן שוחד על סף ארץ הקודש והוכרח לחזור לביאליסטוק ושם נפטר; היה מצאצאי השל"ה ורבנים אחרים). למד בחדרים ובישיבה, היה פעיל בתנועת חיבת ציון.
בתרמ"ב קנה אביו נחלה בפתח תקוה מאת ר' אברהם קופלמן שבא בשליחות לרכוש מתנחלים להחיאת המושבה שנעזבה, אך לפתע מת האב. בתרמ"ג עלה ארצה עם אמו ועם אחותו פרידה גיטל (נישאה לר' משה קרצמן, נפטרה בפ"ת, ה' טבת תר"ס), שהביאה עמה 20.000 רובל ובנתה ביפו מקוה-טהורה. משה