"הלבנון" בירושלים ואח"כ באירופה. עבדו במקוה ישראל ועלו על הקרקע בעקרון בתרמ"ד, ראה כדך א', עמוד 404). קיבל חנוך מסורתי ועוד בצעירותו נכנס לעבודת האדמה.
בן 16 עלה עם הוריו לארץ. נשא לאשה את צפורה בת אברהם-מרדכי לוין (מן העולים הראשונים, אחי יחזקאל לוין, שהיה מקבוצת "אחת עשרה העביות").
בתרס"ב (1902) פנה ליק"א יחד עם אחדים מצעירי עקרון שתינתן להם קרקע להתישבות, כי אדמת המושבה לא הספיקה לדור החדש. הוא קיבל אז בגדרה חלק מאחוזת בורים אוסובצקי (היה היינן הראשון ביקבי הבארון בראשון לציון, ועזב את עבודתו ביקב ואת הארץ בניגוד לרצונו). בואו לגדרה זכור יפה לבני המקום משום שהביא עמו צריףמגורים מוכן שהתקינו בעקרון, ומסע הצריף על פני שתי עגלות , זוגיות קשורות זו לזו עשה רושם רב על תושבי הכפרים הערביים שעבר דרכם.
התמסר לפלחה, שהיתה אז בשפל המדרגה, ובנסיונו החקלאי הצליח לשפר את מצבה ואף השפיע על שאר בני המושבה שברובם היו נתונים לבולמוס הגפנים.
מת ממחלת אולקוס בביה"ח "הדסה" בת"א והובל לקבורה בעקרון ביום ה' חשון תרפ"א.
צאצאיו: חנה אשת אליהו לוין, מרדכי, חסידה אשת שלמה שקולניק, שושנה אשת אברהם קורציק, רחל אשת אברהם קפלן, צדק, לאה אשת ראובן סילסני (גלקין).
ד"ר דוד רוטבלום
נולד בקראקו, בירת גליציה המערבית, י"ג שבט תרל"ו (8.2.1876), לאביו שלמה פרץ (משכיל וסוחר אמיד) ולאמו פרומט לבית סובל. קיבל חנוך תורני וכללי והגיע לידיעה רבה בספרות העברית העריקה והחדשה. למד שנתים בבית-המדרש לרבנים בוינה והשתלם במדעי היהדות. למד משפטים באוניברסיטת וינה והוסמך לדוקטור למשפטים ולעורך-דין ומשנת 1909 עסק שם במקצועו עד לסיפוח אוסטריה לגרמניה והשלטת המשמר הנאצי בה ב-1938.
נשא לאשה את יוספינה פפי בת מרכוס גרייף מבוקובינה.
בן שש-עשרה התחיל בעבודה ספרותית בעברית. פרסם ב"המגיד" את ראשוני סיפוריו ופיליטוניו, ואח"כ כתב ב"הצופה" של א. לודויפול וב"הצופה" שיצא בסינסינטי. ב"המליץ", "הצפירה", "האשכול", "מחזיקי הדת", והשתתף עם א. פרנוף בהוצאת סדרת חוברות לספרות יפה בשם "שעשועים", שבה פרסם רבות מיצירותיו. ביניהן יש להזכיר את סיפוריו הגדולים "נקם ושילם", "באבדן עמי" ו"רבי עקיבא", שנדפסו בעשרות המשכים ב"המגיד"; סיפוריו וציוריו הקטנים "סערות", "אחרי מאתים שנה", "בעתותי לילה", "מאפלה לאורה", "הוא ורעו" ועוד, שנדפסו ב"המגיד" ובעתונים ובקבצים אחרים וחלק מהם יצא אח"כ בקובץ מיוחד ושמו "גלות"; פיליטוניו "מספר החיים", "כנורות נשברים", ''לפום חריפתא", "סודות מן החדר", "תיקון", "בתי חסד", "שנה של התלהבות", "בהיכל הזמרה", "הנרות הללו" ועוד, שהצטיינו במזיגה נאה של הפיליטון הוינאי והפיליטון הפאריסאי ובתבלין של האנחה היהודית המהולה בהומור שנון.
על יצירותיו ומאמריו חתם בשמו המפורש או בכיגויים "אני ואחר", "ד-ר", "אני וחברי", "בן שלמה", "בן שפ"ר" (שלמה פרץ), "דוד בן שלמה", "דוד בן שפ"ר".
בתקופת לימודיו באוניברסיטת וינה הצטרף להרצל מראשית צעדיו ליסוד ההסתדרות הציונית המדינית ויחד עם הד"ר מ. אהרנפרייז והד"ר מיכאל ברקוביץ ואחרים היה מעוזריו הראשונים והם שייצגו בפניו את התרבות העברית ושכנעוהו שהמדינה היהודית יכולה וצריבה להיות עברית, וכשביקר נורדאו בוינה ב-1898 והרצל ערך מסיבה לכבודו נאם בה רוטבלום בעברית והלהיב מאד את כל שומעיו, ובזה הוכיח את כושר השימוש בשפתנו הלאומית גם לצורך נאומים חגיגיים. משיסד הרצל את השבועון הציו