חובבי ארץ-ישראל והשפה העברית והופיע בנאומים עבריים בצבור.
בתרס"א חזר ארצה כעורך-דין מוסמך (היהודי הראשון בארץ בעל דיפלומה טורקית ממשלתית במקצוע זה) היודע עברית, ערבית, טורקית, צרפתית, אנגלית וגרמנית. נתמנה לעורך-דין של חברת יק"א, ישב שנים אחדות בחיפה ובטבריה והגן על עניני החברה והישוב במשפטי קרקעות, שהיו מסובבים מאד במשטר הטורקי.
כשנוסדה "הסתדרות יהודי ארץ-ישראל" בראשית תרס"ד לפי החלטת ה"כנסיה" (האספה המכוננת) באלול תרס"ג בזכרון יעקב, נתמנה למזכירה וליועצה המשפטי, באותו הזמן תרגם ופרסם בדפוס בעברית את כל החוקים בנוגע למס היבול (ה"מעשר'') לתועלת האכרים העבריים. בועידת היסוד של הסתדרות מורי ארץ-ישראל, שהתכנסה גם היא ליד האסיפה הנ"ל בזכרון יעקב, נבחר אף לעורך-דין של הסתדרות המורים ואף היה חבר בה בשנותיה הראשונות. וכשנתבעו ראשי הסתדרות המורים לדין, בעקב מלשינות, בעת האספה הכללית השלישית, בירושלים, לימד עליהם סניגוריה בהצלחה.
משנתבטל המשרד המרכזי של הסתדרות הישוב חזר לשרותו המשפטי בחברת יק"א, התישב בבירות וייצג את החברה בפני השלטונות הגבוהים של הפלך ובית-הדין לערעורים בעניני קרקעות ועוד, הדף בהצלחה ערעורים ותביעות של מתנכלים לבעלות היהודית על קרקעות בגליל והשיג אישורים לקניות קרקע שרכשו יק"א ואחרים.
בשבתו בבירות התמסר לפעילות צבורית בארגון העדה היהודית, יסוד גן-ילדים עברי בתמיכת חברת "עזרה" הברלינית, יסוד ועד "ביקור חולים", חידוש פעולת לשכת בני ברית, ועוד, וכן במתן עזרה משפטית בהתנדבות ובמסירות ליהודים מקופחים חסרי אמצעים.
נשא לאשה את חנה בת אחיו פרופ' דוד ילין (ראה כרך שני, עמוד 569).
כשניתנה הקונסטיטוציה הטורקית בתרס"ה (ה"חושמה", לפי א. בן-יהודה, ובערבית ה"חוריה", ז"א; החרות), היה הוא מראשי הנואמים בטורקית ובערבית באספות פומביות וחגיגות על האושר והאחוה וההתנערות שהמשטר החדש יביא לכל עמי הממלכה, בנוכחות שרי השלטון וקהל רב מכל העדות. אז פרסם בשפות שונות חוברת בדבר הצורך לבטל את משטר ה"קאפיטולאציות" שהגביל את הרבונות הטורקית אף בעניני משטרה ומשפט ביחס לנתינים זרים (אף כי רק הודות למשטר זה יכלו היהודים להתקיים קיום אנושי בשלטון הטורקי-הערבי הרקוב והמושחת). ואכן למרות ה"שויון" לא הועמד לבחירה לבית-המחוקקים אף כי היה ראוי ומוכשר לכך מכל הבחינות, וגם במשטר החדש היה עליו לעמול הרבה בהגנה על זכויות היהודים ושלומם האישי. כך, למשל, הוטל עליו להשתדל, ובהצלחה, למען שחרור אסירי מרחביה, שנאסרו אחרי ההתנפלות של אנשי הכפר שונם (סולם) על הנקודה. וכן בעד ביטול גזירת השלטון להפסיק את העבודה בבנית התכניון העברי בחיפה, וכן היה עליו להגן בעתונות הערבית על הישוב נגד מאמרי השטנה שהדפיסו אויביו הרבים. מאמצים רבים השקיע בהשגת זכיון ליהודים על חמי טבריה, כדי לפתחם למרחצאות-מרפא משוכללים לפי דרישות הזמן. מפעם לפעם הוסיף להרצות לפני הנוער היהודי בבירות על תולדות ישראל ודברי ימי טורקיה ועל מצב היהודים וספרותם בתקופת הזוהר בספרד, ועוד. אך מותו הפתאומי שם קץ לפעילותו.
נפטר בבירות, י"ז אב תרע"ב.
בנו: יונתן .
הרב יעקב אורנשטיין
נולד בירושלים, בשנת תרי"ט (1859), לאביו הרב ישעיה (יליד צפת, שאביו ואבי-אביו ומשפחותיהם, חסידי חב"ד, עלו לצפת בתקצ"ד וסבלו תלאות רבות ב"ביזה" וברעש; מצד אמו נכד הרב ר' יצחק מקארלין בעל "קרן אורה") ולאמו צפורה (ציפה) בת הרב משה מגיד בן הרב הלל ריבלין משקלוב, תלמיד הגר"א, ממיסדיו וראשיו של הישוב האשכנזי הפרושי בירושלים.
למד בחדרים ובישיבות והגיע לדרגת גדול בתורה ונקרא בתואר "הגאון הירושלמי".
נשא לאשה את צפורה דרייזה בת הרב משה שנאטוק. המשיך להגות בתורה והיה תלמידם של הרב שמואל סלנט והרב משה יהושע ליב דיסקין. נתמנה לראש ישיבת "אהל משה" של הרב דיסקין, שאביו היה ממיסדיה ומנהלה ועזר לו בהנהגתה וכן בהנהגת כולל חב"ד בירושלים, והיה פעיל גם בכולל "תפארת ירושלים" של עולי אמריקה.
כתב חידושים על הרמב"ם (בהלכות כלאים) ואת הספר ''כל המצוה" על תרי"ג מצוות. פרסם מאמרים תורניים בירחונים "תורה מציון" (שהיה מעורכיו) ו"אהל תורה", "אלון בכות" (הספד על הרב דיסקין), וכן כתב מאמרים במתימטיקה ובפילוסופיה.
נפטר בירושלים, כ"ב סיון תרס"ח.
צאצאיו: הרב משה יהודה ליב (מנהל ישיבת "אהל משה" וכולל חב"ד), מאיר, יוסף חיים (שו"ב בחדרה), רבקה זיסל אשת ר' משה אורי בלוי (ממנהיגי "אגודת ישראל" בירושלים), רחל אשת אברהם פיינשטיין (ממנהלי בנק המזרחי בירושלים).